הנס פאלאדה שוב איתנו

העשורים חולפים, משטרים נופלים, אבל יש דברים שכנראה לא משתנים ואף פעם לא ישתנו. קיבעונות, אטימויות והתנהגויות חברתיות. זו יכולה להיות גרמניה הטרום-נאצית של שנות ה-20, וזו יכולה להיות גם מדינת ישראל במאה ה-21, או לצורך העניין, כמעט כל מקום אחר המתיימר להיות מודרני וליברלי. מקום בו אם מזלך מראש לא היה לצדך (וכמובן, זה לא רק מזל, אלא תנאים התחלתיים ונסיבות סוציו-אקנומיות), כנראה ששום דבר כבר לא יהיה לצדך.

"מי שאכל פעם אחת מצלחת פח" מאת הנס פאלאדה, מספר את סיפורו של וילי קופאלט, פקיד שמעל במסמכים ונשלח לכלא, וגם לאחר שחרורו, הכלא ממשיך לרדוף אחריו, לשלוח אליו זרועות, ללעוג לו מתוך פרצופים בירוקרטיים תועים, ובעיקר - להצר את צעדיו ולגרום לו לשוב אל חיבוק צמר הפלדה של הכתלים. כמובן, לא מדובר בדמות צדיקה, אלא במעין טרבלמייקר לכאורה, שובה לב, עם נטייה חזקה לרברבנות ומריטת עצבים. אבל קופאלט כן מעוניין לפתוח דף חדש, רחוק מבית הכלא, רחוק ממקום מגוריו, אפילו רחוק מכל אסיר זה או אחר איתו הוא ישב.

"מי שאי פעם אכל מצלחת פח" (עטיפת הספר)

והוא רוצה לעשות זאת בחברה גרמנית של חמישה מיליון מובטלים, חברה שאולי האופציה להיות בה אסיר לא כל כך גרועה כפי שנדמה, כי הרי אין כזה דבר "מוביליות חברתית". אין לו הרבה אפשרויות, אין לו כמעט כסף בכיס, אבל מעט תקווה עדיין מפעמת בו. כמובן, ככל שינקפו הדפים גם התקווה הזו, למרות שהיא פעם למעלה ופעם למטה כמו נדנדה, תלך ותתאדה נוכח המציאות. ומי שאכל פעם אחת מצלחת פח, יאכל גם פעם נוספת, כי ככה זה, בכל חברה יש כאלו שאוכלים מחרסינה ויש כאלו שאוכלים מפח.

רק בגלל הרוח

ייתכן כי זה נשמע מעט פשטני וסטריאוטיפי, הרי בהחלט לא מדובר כאן באיזושהי תמה מחדשת או מרעננת או פורצת דרך. בכל זאת, פאלאדה מצליח להכניס את הקורא לתוך ריאליזם חברתי אותנטי, אם אפשר לחלק ספרות כזו בצורה גסה ולא הוגנת. הרי יש ספרים שאנו מתקשים "להאמין" להם, למרות רכיבים ספרותיים אחרים נפלאים, ומנגד יש כאלו, לא משנה מה הרכיבים, שקודם כל אנו "מאמינים להם", מאמינים לדמויות שלהן, לדיאלוגים, לאווירה, לקשיים.

זה שאנו "מאמינים", לא אומר שהדברים אכן התרחשו, הרי הבדיון הוא רמאי רב-זרועות, אבל זה כן אומר שהם עושים היטב את עבודתם. אותנטיות היא לא דבר אלמנטרי, והיא לא דבר שסופר יכול להחליט עליו מראש. פאלאדה, באופן טבעי, משתייך לאלו שמאמינים להם. יתרה מכך, קשה מאוד שלא להאמין לו, כי כקוראים אנו חשים שזו הרוח שהניעה אותו, הצורך להיות אותנטי ואמין ככל שניתן.

ההשוואה ל"ברלין אלכסנדרפלאץ" של אלפרד דבלין (כפי שאף הוזכרה בגב הספר) היא לכאורה מתבקשת; לשניהם יש אותה נקודת מוצא, שניהם מספרים על אסירים משוחררים בחברה גרמנית אטומה, לא מכילה ונטולת כל מוביליות, אם כי כוחו של דבלין היה בעיקר ביכולת להעמיד ספקטקל פואטי, פרוזאי וחד-פעמי. סגנונו של פאלאדה לעומתו הוא יבש, אפילו במידת מה - פקידותי.

בכל זאת, הכוח של הספר, העל-זמניות שלו, הוא בעיקר בביקורת החברתית, ובעל-זמניותה. גם כיום יש בתוכנו לא מעט אנשים שאוכלים מצלחות פח, אמיתיות או מטאפוריות, וכמובן לא מדובר רק באסירים. וכל עוד זה תלוי ברובנו, הם ימשיכו לאכול ולקרקש בפחים שלהם, וכל עוד זה לא חודר לחלום הבורגני שלנו, הם יכולים להמשיך ולקרקש עד שהשמש תיכבה.

"מי שאכל פעם אחת מצלחת פח", מאת הנס פאלאדה. מגרמנית: חנה לבנת. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 576 עמ'.