הלן גרמיון: "התשוקה מניעה, אך גם ממיתה"
בספרה "העיקרון הסודי של התשוקה", הציבה הלן גרמיון שתי נשים שרבות על ילד במרכז העלילה - האחת עקרה, האחרת פוריה. המאבק המורכב מתרחש על רקע מלחמת העולם השנייה בצרפת השסועה: "ההקשר ההיסטורי שירת את העלילה"
"אף פעם לא חשבתי שאהיה סופרת", מתוודה הלן גרמיון, מחברת "העיקרון הסופי של התשוקה". "אבל אחרי שהספר יצא, חברים התקשרו אלי ואמרו לי - 'תמיד ידענו שתהיי סופרת'. מורים מבית הספר באו לראות אותי חותמת על ספרי, ואמרו לי ש'תמיד היה לך סגנון מובחן משלך, הסתכלות על העולם שהיא ייחודית לך, היה ברור שיום אחד תכתבי'. אני מניחה שכל העדויות האלו מראות כי הדרך שלי למקום זה היתה סלולה. בשבילי, לעומת זאת, זו היתה הפתעה גמורה".
- לביא תדהר: לספרות פנטזיה יש כוח פוליטי
- יעל ינאי מתגרשת מתוך כוח - וכותבת על זה
- ג'נריקו קרופיליו
על גיבור מוסרי בעל כורחו
"העיקרון הסודי של התשוקה" (הוצאת כתר, מצרפתית: חגית בת-עדה) הוא רומן הביכורים של גרמיון, ועוסק במשולש אהבה סבוך על רקע צרפת השסועה של מלחמת העולם השנייה. עלילת הספר מתחילה דווקא ב-1975, וגיבורתה הראשונה היא קאמי, עורכת ספרותית שמתאבלת על מות אמה. בין מכתבי הניחומים שהיא מקבלת ישנו אחד בלתי שגרתי ומסקרן, שמגולל את סיפורה של נערה צעירה ואמיצה, שקושרת את חייה עם זוג שכנים חשוכי ילדים, בשנות ה-40 בצרפת. המכתב שמוצג כפרק בסיפור, הופך לסדרת מכתבים שמשנים את חייה של קאמי לעד.
במהלך קריאת המכתבים מתחילה קאמי לקשר בין ההיסטוריה המוצגת בסיפור שהיא נחשפת אליו לבין החיים האישיים שלה, מערכת היחסים עם אמה והאופן בו גדלה. העלילה הולכת ומסתבכת כאשר הצעירה במכתבים נכנסת להיריון בשביל האשה העקרה, כאשר ברומן של גרמיון מוצגות שתי נקודות המבט: זו של האשה ההרה, שצריכה לוותר על התינוקת שלה, לבין זו שאינה יכולה להביא ילדים לעולם.
גרמיון, ילידת 1977, נחשבת לכוכבת עולה בשמי הספרות הצרפתית. היא למדה ספרות והיסטוריה ועסקה בעיתונות ובמו"לות עד שפורסם הספר הזה, שתורגם ל-19 שפות והפך לרב מכר בינלאומי. כדי לכתוב רומן שהתרחש שנים לפני שנולדה היא קראה עשרות ספרים על תקופת מלחמת העולם השנייה בכלל וצרפת בפרט, וניסתה שלא להיקלע לכתיבת רומן שיהיה, לדבריה, "יותר מדי היסטורי".
"לא רציתי שהדמויות שלי יתמודדו עם מלחמת העולם השנייה, אלא כאלה שמתמודדות עם הקונפליקטים האינטימיים שלהן, כשמלחמת העולם השנייה רק ניצבת ברקע", היא מסבירה.
אז למה בחרת לכתוב על תקופה זו מלכתחילה?
"ראשית כל בחרתי את העלילה, את הסיפור שרציתי לספר. אחר כך הייתי צריכה למצוא את התקופה האידיאלית עבורו. אז גיליתי ספר רפואי שתיאר את המורכבויות של עקרוּת בשנות ה-40 למאה הקודמת, ובאותו רגע היה ברור לי מה יהיה ההקשר ההיסטורי: הוא שירת באופן מושלם את העלילה שלי. הייתי המומה מהעצות שניתנו לנשים עקרות בספר הזה, שהיה ספר חשוב בעולם הרפואי של התקופה. באמת לא יאומן. אני רוצה לומר 'פיקרסקי', על גבול המגיה השחורה והכישוף. ואז דמיינתי את סבתא שלי - אילו היתה עקרה, והיתה נעזרת בעצות האלה.
"המחשבה הזאת שכנעה אותי שאני רוצה להראות כיצד נתפסה העקרות בתקופה ההיא. אני מצטטת פיסקה נוראית מהספר ההוא ברומן. נוסף על כך, סבא שלי השתתף במלחמה, ולכן בטח בחרתי בתקופה הזאת גם מתוך תחושת חובה בלתי מודעת לזכור. הסצינה שבה פול (בעלה של העקרה) חוזר מהמלחמה ואת פניו מקבלת ילדה שהוא לא מכיר - אחת שעוינת את נוכחותו - נובעת ישירות מסיפור חייו של סבא שלי. הוא השאיר את סבתא בהיריון וכשחזר, הבטן העגולה-לשעבר כבר היתה ילדה בת חמש, ולא ראתה בעין יפה במיוחד את שובו של האבא הזה שהיא לא הכירה".
איך עלה בדעתך רעיון המכתבים?
"רציתי לכתוב ספר מתח. מכתבים מאדם זר, שמגיעים בכל שבוע ביום רביעי - זו היתה בעיני נקודת פתיחה טובה, כזו שיש בה כוח מניע דרמטי. תמיד אהבתי את ז'אנר רומן המכתבים, שהולך ונכחד ובעיני זה אסון ממש - אף על פי שאני עצמי, לצערי הרב, לא מסוגלת לכתוב מכתב.
"אני חוששת שבעוד כמה שנים כולנו נכתוב באותה צורה: במשפטים קצרים, קטועים, עם מילים חדשות, הג'יבריש האופנתי של השעה, מלווים באיורים או בכל מיני סימנים, שגם אני מפתיעה את עצמי לפעמים ומשתמשת בהם. אנחנו מאבדים בהדרגה את האמנות היפה הזאת, הכתב, ועוברים לכתיבה פונטית, אם זה יותר מהיר אז זה יותר טוב: בתקופה שלנו צריך למהר".
האם דמותה של קאמי וסיפור חייה קשורים באופן כלשהו לחייך האישיים?
"כשכתבתי את הספר הזה רציתי ליצור משהו בדיוני טהור. להתרחק מז'אנר הספרות האוטוביוגרפית, כי אני עצמי לא אוהבת אותו. חוץ מזה, מי שרוצה להתמסר לכתיבה כזאת צריך חיים שוקקים. לדעתי זה תנאי הכרחי, שלא כל הספרות האוטוביוגרפית עומדת בו. כשאדם יושב בחדר העבודה שלו וכותב מחדש את חייו, מבחינתי מדובר ביומן אינטימי, וכשהוא יודע שיקראו אותו היומן הופך לדבר אחר, לתרגיל בסגנון.
"אני רוצה להיות עם הדמויות ובהיותי איתן, גם לברוח מעצמי. אבל נכון שאת קאמי היה לי הכי קל לכתוב: נתתי לה לדבר כמוני. זאת הדמות הכי מודרנית בספר. לא עבדתי על הסגנון שלה קשה כמו שעבדתי על הדמויות האחרות. המשפטים של גברת מ' (העקרה) למשל, היו צריכים להיות ארוכים ומלאים שמות תואר, ושל אנני (ההריונית) היו צריכים להיות פשוטים".
הקשר היהודי
כשהחלה גרמיון לכתוב את הרומן, רצתה לתאר קונפליקט בין שתי נשים. כיוון שלא רצתה להיצמד לקלישאה של נשים שרבות על גבר, החליטה להציב ביניהן חיץ מסוג שונה: נשים שרבות על ילד. "לפני שאזרתי את האומץ להתיישב ליד השולחן שלי ולכתוב ספר, הייתי צריכה 'לחלוק כבוד' למקצועות שונים שחשבתי שהעיסוק בהם יגרום לי אושר, מקצועות פחות מסוכנים מכתיבה", מספרת גרמיון. "אבל לא הייתי מאושרת - לא כמורה, לא כעיתונאית, לא במו"לות ולא בפרסום. עברתי את כל המקצועות האלה במהירות הבזק, כאילו רציתי רק לוודא שלא יהיו לי חרטות. ואז החלטתי לכתוב, או לפחות לבדוק אם אני מסוגלת לכתוב".
ברומן את מתייחסת לרדיפת היהודים בצרפת בזמן המלחמה. האם יש לך קשר כלשהו ליהדות או לשואה?
"אין לי קשר ישיר ליהדות מלבד כמה חברים יהודים. אבל מבחינת ההיסטוריה בצרפת,
מלחמת העולם השנייה ומצבם של היהודים בה, היא תקופה שמופיעה שוב ושוב בחיים האינטלקטואלים, הספרותיים בעיקר, של רוב העם שלי. בספר שלי ישנה דמות אחרת שמגלמת את היהדות, ואין דיון שחולף בסיפור מבלי שקורא כלשהו מזכיר אותה ואת הממד הטרגי שבה. היא מוקרבת על מזבח של קונפליקט שאינו קשור אליה. היא שעיר לעזאזל ממש".
בנוגע לשם הספר, את חושבת שהתשוקה היא המניע העיקרי אצל בני האדם?
"אני בטוחה בכך. אבל התשוקה היא חרב פיפיות. מחיה מאוד - וממיתה מאוד. לפעמים אני מאושרת שיש לי תשוקה, שאני חיה חיים שיש בהם תשוקה. ולפעמים אני מעדיפה את הדברים יותר בקטן, יש בזה יותר שלווה. כי התשוקה כוללת את רעיון השלמות, ולרדוף אחרי השלמות זה הדבר הכי מעייף בעולם. אני חושבת שהתשוקה היא סוג של טירוף. ברומן שלי היא משנה את הדמויות".
