זוגות רופאים בדרום: מה עושים כשהבעלים גויסו?

זה אולי אוקסימורון, אבל עבור תושבי הדרום שבירת השגרה היא כבר עניין שבשגרה. בזמן ירי הרקטות ומטחי הגראדים לעברם אין לימודים, וכתוצאה מכך גם אין עבודה. מטבע הדברים ההורים נשארים עם הילדים בבית, אבל יש אנשים שהעבודות שלהם מוגדרות בפיקוד העורף כ"מפעלים חיוניים" והם חייבים להמשיך לעבוד.

נשארים בריאים בעמוד ענן :

• עזרה ראשונה בדרך לממ"ד: איך עוצרים דימום?
  

• צפו: איך להתמודד עם חרדה? פאנל מומחים מייעץ
• מציל חיים: מדוע צריך לשכב על הקרקע כשטיל נופל?
  

אחד השירותים החיוניים ביותר בזמן מלחמה הוא כמובן השירות הרפואי שמספקים בתי החולים. הרופאים בבית החולים סורוקה בבאר שבע, שגם הם משרתים במילואים וגם הם תושבי הדרום הדואגים לילדיהם, נאלצים להתמודד עם עבודה בלתי פוסקת.

"קשה לא להיות ליד הילדים"

ד"ר נטע בן-שלום תירוש, למשל, היא גינקולוגית בסורוקה, ובעלה, ד"ר דן תירוש, נמצא כרגע במילואים. יש להם שני ילדים, בת ארבע ובן שנתיים, אבל היא בקושי רואה אותם. "גם בעלי רופא והוא במילואים", היא מספרת בראיון ל-ynet. "עכשיו אני לא רק יותר בעבודה בגלל המלחמה, אלא עושה בנוסף את התורנויות שלו. 

"זה אולי קצת עצוב לומר, אבל היתרון שלנו הוא שמשום שאנחנו שני רופאים הילדים והמשפחה שלנו כבר מתורגלים במצבים מהסוג הזה, שבו שנינו לא בבית. יש לי הורים מדהימים שגם בשגרה, כששנינו בתורנות, נמצאים עם הילדים, והילדים מבחינתם התרגלו לכך שמדובר בבית שני עבורם. עכשיו יש פשוט התגייסות  גדולה יותר, כי הרופאים שנשארו בעורף מכסים על הרופאים שיצאו למילואים, ואצלי זה הרי ממש בתוך הבית.

"משום שלא מדובר בשגרה ואין גנים, הטיפול בילדים גם אינטנסיבי וקשה יותר. אי אפשר לצאת איתם לגני שעשועים והם סגורים בבית מתחילת המבצע. צריך המון תמיכה מהמשפחה, אחרת זה לא היה מצליח. בזכות התמיכה הזאת אני מסוגלת להגיע לעבודה ולתת 100% מעצמי ואפילו יותר מזה, כדי להתמודד עם העומס שנוצר בשל המחסור ברופאים. 

"העבודה שלנו לא עוצרת בזמני לחימה - אי אפשר לשלוט במספר הלידות או לדחות ניתוחים קיסריים, למשל. במצבי דחק אנחנו רואים כל מיני מקרים של נשים בהריון שנחבלו בעת הריצה למקלט, נשים שהתרגשו מדי, שנתונות תחת לחץ שמשפיע עליהן ומחייב טיפול מיידי. אנחנו נותנים מענה אפילו ברמה הפסיכולוגית, כי נשים היום מאוד מודעות להשלכות של הלחץ הנפשי על העובר ועל ההריון בכלל. לפעמים רק בדיקת דופק של העובר ומילה טובה מרופא יכולה להרגיע אותן".

-את חושבת על הילדים בזמן האזעקות?

"קשה לי לא להיות לידם ולדעת שכל הנטל נופל על ההורים שלי. למזלי הם קטנים ולא מפחדים מאוד מהאזעקות, כי זה תלוי במה שמשדרים להם בזמנים כאלה, וההורים שלי עושים מזה משחק. ובכל זאת, לדעת שהם סגורים שם בזמן שאני עובדת רוב הזמן זה קשה, ואין לי ספק שהדבר משפיע עליהם. הם שמים לב להפרעה בשגרה.

"הבן שלי עוד לא בן שנתיים, ובאחת הפעמים המעטות שהייתי איתו הוא שמע בטלוויזיה משהו שנשמע לו כמו אזעקה, והוא מיד לקח את היד שלי, הוביל אותי למקלט וסימן שאסגור את הדלת מאחורינו".

הנטל נופל על הסבא והסבתא. ד"ר נטע בן-שלום תירוש(צילום: גיל יוחנן)

הבעל כמעט פרש מהמילואים

גם ד"ר איליה פינסק, בעלה של ד"ר ורד פינסק, גסטרואנטרולוגית ילדים בסורוקה, הוא רופא שהוקפץ למילואים בצו 8 בערב שישי. לדבריה, הקושי העיקרי הוא בזה שצריך להמשיך לעבוד בזמן מלחמה.

"זה לא פשוט, אבל זה חלק מהמקצוע שלנו", היא אומרת ל-ynet. "צריך להמשיך לעשות הכל, כולל כוננויות. נשארים עד מאוחר עם הילדים בממ"ד ואז צריך להגיע לעבודה, כשבדרך עוצרות אותך שלוש אזעקות וצריך להשתטח על הרצפה. לסיום, כשאת מביאה ירקות הביתה מהסופר - גם אז האזעקה תופסת אותך.

"דווקא במלחמה צריך להמשיך לעבוד ולקבל חולים. יש טיפולים שאי אפשר להפסיק, וגם כל מי שלא מקבל טיפול בקהילה מגיע בסוף לבית החולים, כי זה המקום היחידי שפתוח כל הזמן".

-את רגילה לזה שבעלך במילואים?

"בעלי הוא רופא כירורג ומשרת כרופא אוגדתי. לפני שבועיים התקשרו להזמין אותו למסיבת פרידה מהמילואים כיוון שהגיע לגיל פרישה. שמחנו מאוד כי הבנו שהוא סיים, והנה בשישי בלילה הוא קיבל טלפון שבו נאמר לו שהוא עדיין שייך לכוחות עד סוף דצמבר, ועליו להתייצב בצו 8.

"כשאנחנו בבית אנחנו רגועים יחסית, יש ממ"ד ואנחנו מרגישים בטוחים, אבל כשהוא בחוץ במילואים ואין מושג מה קורה איתו זה לא פשוט. הוא מנסה להתקשר ולא תמיד תופס אותי כי אני באמצע העבודה, וזאת לא עבודה שאפשר לעצור באמצע ולדבר בטלפון בכל פעם".

-בהיותכם שני רופאים אתם מתורגלים לכך והילדים רוב הזמן לבד?

"הילדים אכן כבר מתורגלים והם ממושמעים, הם יודעים לדווח אם הם יוצאים לחבר, יודעים שאין התכנסויות בחוץ ועושים מה שצריך כדי לא להיפגע. אבל יש הבדל במלחמה לעומת השגרה שלנו - יש לנו חיים מחוץ לבית החולים ואנחנו מצליחים לנהל אותם בימי שגרה, אבל במלחמה זה קשה". 

הילדים מתורגלים. ד"ר ורד פינסק(צילום: גיל יוחנן)

"החזית היא הבית"

"ביום שישי הייתי כונן, התקשרו אליי בזמן ארוחת הערב והקפיצו אותי", מספר פרופ' אייל שיינר, מנהל מחלקת יולדות ד' בבית החולים סורוקה, שגויס גם הוא למילואים. "זה לא פשוט, יש טלפונים גם מבית החולים מהצבא, ויצאתי לחתום על ציוד".

-במצב מלחמה אתה גם ככה צריך להיות רוב הזמן בעבודה.

"יש הבדל בין להיות בבית לבין להיות בחזית. אתה מרגיש יותר ביטחון בבית, למרות שהיום החזית היא הבית. להשאיר את הילדים בבית, כשאשתי גם היא רופאה, זה קשה. לא קל להיות רחוק מהם".

-אז מה עושים?

"קודם כל העברנו את הילדים הקטנים לאחותה של אשתי במרכז, כדי שיהיו פחות דאגות - אחרת אי אפשר לתפקד. אין בית ספר, ועם כל האזעקות אתה לא מרגיש בטוח להשאיר אותם בבית. אותם בבית עם כל האזעקות. שני הגדולים נשארו באזור, כיוון שהבכורה בצבא והשני בתיכון".

-אתה מרגיש מבוזבז קצת במילואים?

"אני לא מרגיש שזה בזבוז זמן, כיוון שאנחנו מתאמנים ומתכוננים כל הזמן. אני מרגיש בעיקר חוסר ודאות לגבי מה שיהיה, ומקווה שנצא מכאן בריאים ושלמים. תוך כדי הגיוס עוד נתתי ייעוץ טלפוני למחלקה כי הייתי כונן, עד שלקחו ממני את התורנות. יש נשים שצריכות להתייעץ איתי כל הזמן בקשר להריון".

-אז יש הרבה יותר מאישה אחת שנותרה אבודה בלעדיך בבית.

"לא באותה מידה. השארתי אישה אחת, והשאר רק מתייעצות. אני מקווה שהמבצע הזה ייגמר כמה שיותר מהר ושלא יקרה כלום. אנחנו הרופאים במיוחד מקווים להמשיך רק להתאמן ולא יותר מזה".