הכול בגלל אוסלו וההתנתקות

"איך יכולתם להיות כה טיפשים ולחתום על הסכם עם הנוכל והמושחת הזה? הוא ידפוק אתכם כפי שדפק כל מי שעשה עמו הסכם", קונן בכיר פלסטיני באוזני קציני צה"ל ב-14 בספטמבר 1993, יום לאחר חתימת הסכם אוסלו. אלא שבאותם ימי התרוממות רוח וזחיחות דעת לא היה סיכוי רב לקול זה, כמו לקולות אזהרה דומים אחרים, לחדור מבעד למסכי ההדחקה וההכחשה שהורמו כאן בעיוורון מפואר.

חודשים ספורים אחר כך, כשבישראל שכנה לבטח ממשלת שלום של העבודה ומרצ, ולא רחמנא לצלן "ממשלת ימין סרבנית שלום", החלה חרושת פיגועי ההתאבדות להיכנס למלוא הקיטור. ההסתה הפלסטינית נגד ישראל הפכה למצוות פרטנרים מלומדה, יו"ש התמלאה חוליות טרור בעידוד ובברכת הראיס הראשון לפלסטין. עזה - שעד להסכם אוסלו לא הצריכה יותר מחצי מחלקת חי"ר לשמור על יישובים כמו כפר דרום ונצרים - התחילה להידמות יותר ויותר לקן צרעות חמאסי וג'יהאדיסטי.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

בין סורוקה לרצועת עזה / רפיק מסאלחה

הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב? / אבינדב בגין

מצוידים במיטב חלומות האספמיה ובכישרון מופלא של ראיית הנולד כשל סומא בארובה, הכשירו במחנה השלום הישראלי את הקרקע העזתית לאותם זרעי פורענות, שיהפכו לימים את חייהם של יותר ממיליון ישראלים לגיהינום. "הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה. לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה", השתבח באותם הימים יצחק רבין בראיית הנולד שלו ושל הוגי אוסלו. זה היה קדימון למהדורת הבלים שנייה, עשור אחר כך, עם תוכנית ההתנתקות. אותה תוכנית, שקברניטיה ושוחריה לא חדלו ערב מימושה לקשור לה כתרים ולבטל בבוז כל טענה על הסיכון בהחמרת הירי הרקטי על ישראל או על השתלטות גורמים עוינים על הרצועה לאחר שניסוג ממנה.

"אומרים לי כי הנסיגה תגביר את מתקפת הטרור. אני דוחה על הסף את האמירה הזאת", ביטל אז אריאל שרון באחת את חששם של רבים מהרעה שעתידה להיפתח מעזה. "זהו הסיכוי היחיד לחיים נורמליים", קבע אז הטרום-פוליטיקאי יאיר לפיד. "שיהיה איום על יישובי הנגב? אני עוד לא שמעתי טענה מגוחכת כזאת", לגלג אז מאיר שטרית מקדימה על אותם ספקנים עיקשים שבינינו. אלא שהשלושה לא היו יותר מחוליות ספורות בשרשרת הוויה מדומיינת גדולה של ישראלים, שהתקשו לראות מה מצוי מעבר לחוטמם, ובעיקר היו חלק ממנגנון משומן להפליא - לא פחות מחבורת אופוריית אוסלו - שהפיץ באותם ימים את ההזיה שהעזתים מבינים היטב שיש להם הרבה מה להפסיד אם יפנו את נשקם כלפינו, ולכן לא יעשו זאת.

להפחית ציפיות

עתה, 19 שנה מיום זריעת הרוח הראשונה באוסלו, ושבע שנים מהזריעה השנייה עם ההתנתקות מהרצועה, קוצרת ישראל את הסופה הכה צפויה, תוך שהיא נאלצת להכריע בין כמה אופציות פעולה, שהטובה שבהן תבטיח לה לא יותר מחודשים ספורים עד שנים מעטות עד לסבב האלימות הבא. ארבעת הקסאמים הראשונים אי פעם שנורו ב-2001 בחסות אוסלו הפכו ברבות השנים, תחת מטריית ההתנתקות, למבול רקטי, שמיגורו ב-2012 הופך למשימה קשה מנשוא ללא השתלטות קרקעית על הרצועה.

כשמיגור שלטון החמאס כלל אינו עומד על הפרק, ואף לא השתלטות על נקודות אסטרטגיות ברצועה, ובעיקר לא על ציר פילדלפי, קשה לצפות במקרה הטוב ליותר משנים מועטות של רגיעה יחסית. למרות ההתנהלות הכושלת של קברניטיה - אולמרט, פרץ וחלוץ - משוואת ההרס והנזק שניסחה ישראל במלחמת לבנון השנייה הביאה לשקט של יותר משש שנים, כשהאיש עם השמלה מרובע א-דאחייה כמעט שלא מראה את זיו פניו בפומבי. אלא שבניגוד לחיזבאללה, שאינו שליט בלעדי בלבנון ושספג ביקורת קטלנית במדינה על הרפתקת החטיפה של חיילי צה"ל, חמאס ושאר ארגוני הטרור בעזה הם כול-יכולים ולציבור בעזה אין כל פתחון פה. לפיכך, משוואת הרס שכזו אינה אפקטיבית ברצועה כפי שהייתה בצפון, בעיקר כי ישראל תתקשה לשחזר את ההרס שזרעה בלבנון.

ועדיין, למרות ההישגים הצנועים למדי לפי שעה של "עמוד ענן", אם בתום המבצע יפנימו בעזה, ולא רק בעת מבצע בודד אחת לכמה שנים, כי משורת הטרור משחרר רק המוות, וכל ירי לעבר ישראל ייענה בסיכול ממוקד של בכירי הטרור ו/או בהפצצות מסיביות על מטרות תשתית - "עמוד ענן" הבא יידחה במקצת. בנסיבות שמחוללי אוסלו וההתנתקות קלעו אותנו לתוכן, כשההססנות הישראלית מפרמוּט גורף של הרצועה עדיין חיה ובועטת, תיאום ציפיות צנוע צריך להיות נחלת כולנו.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il