ענני בחירות

ניתן לקבל את השיקול הבסיסי של ראש הממשלה ושר הביטחון שהחליטו לפתוח את המבצע "עמוד ענן". רבבות אנשים - משדרות, נתיבות וקיבוצי האזור - חיים תחת מטר טילים וגראדים שהופכים את חייהם לבלתי נסבלים. מותר להם לחיות כמו תושבי חיפה, תל-אביב וקרני שומרון. שיקול זה הוא סביר. למרות זלזולו המופגן של נתניהו בממשלת אולמרט, היא פתחה בשתי מלחמות ואילו ממשלתו, האחראית והבוגרת, לא פתחה את נצרתה אפילו פעם אחד.

מעבר לכך חייבים להציג שתי נקודות מטרידות. הנקודה ראשונה היא יעילות המבצע. כמה זמן הוא יעניק לתושבי עוטף עזה שקט ושלווה? לשנים ארוכות או שמא לתקופה קצרה? הרי מבצע דומה באופן מדהים למבצעים שהתחוללו בעבר - מהמבצע "ענבי זעם" ב-1996 שנגמר באופן קטלני (פגז תועה קטל כ-100 אזרחים) ועד "עופרת יצוקה", שהתחולל ערב הבחירות הקודמות. הם הביאו לא יותר מפסק זמן מסוים.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

הכול בגלל אוסלו וההתנתקות / שאול רוזנפלד

בין סורוקה לרצועת עזה / רפיק מסאלחה

סביר להניח שגם המבצע הזה לא יעצור את מעגל הדמים - טילים, "סיכול ממוקד" (מושג כה מכובס), מבצע אווירי או קרקעי, שקט קצר, "צבע אדום" וחוזר חלילה. ראש ממשלתנו לא מנסה כלל לחשוב על אפשרות חדשה כמו דיאלוג את האויב. הוא מפחד פחד מוות מאפשרות זאת, היא עלולה חלילה למצוא פרטנר. מבחינתו, אין אופציה גרועה ממנה. יש לי תחושה קודרת כי הממשלה לא מנסה באמת להביא שקט לתושבי הדרום אלא להראות לציבור הישראלי שהיא לא פסיבית או תבוסנית, חלילה.

המלחמה על אחוז החסימה. ברק אתמול בביקור בדרום (צילום: ג'ורג' גינסבורג)

הנקודה השנייה היא פוליטית. לא ניתן להתעלם מהרווחים הפוליטיים של נתניהו וברק. מבחינת נתניהו, המבצע עשוי לפגוע באופן קשה בסדר היום של המפלגות החברתיות. שאלות זעירות כמו יוקר המחיה והיעדר דיור מתגמדות לנוכח תמונה הרואית של ראש הממשלה שלובש סרבל צבאי, שאולי קיבל משמעון פרס מימי "ענבי זעם" האומללים. מבחינת ברק, הרווחים עוד יותר גדולים. המבצע הוא להיות או לחדול. באמצעותו עשויה מפלגתו המהוללת לעבור את אחוז החסימה. ברק, שהיה "ראש ממשלה של כולם" ושהבטיח לכולנו "שחר חדש", עשוי להגיע לכנסת הבאה עם מפלגת רסיס, עם מנהיגים דגולים כמו אורית נוקד.

השניים הם לא היחידים והראשונים שמנצלים את המצב הביטחוני למען אינטרסים פוליטיים. מנחם בגין מספק דוגמה בוטה מהעבר עם הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981, ערב הבחירות לכנסת העשירית. מבחינת בגין, הפצצת הכור הייתה צעד שעשוי להציל את ילדי ישראל מגורל הילדים שהחניקו בטרבלינקה. הוא דיבר על זה יותר פעם אחת. הוא הודיע בעצמו לרדיו על ההפצצה, הכריז שישראל עשתה את זה ובכך שבר את עקרון העמימות שהיה כמעט קודש. העיתונאי המנוח שמואל שגב מתח ביקורת חמורה על צעדו: "התנהגותו של מנחם בגין עומדת בסתירה להתנהגות של כל ממשלות ישראל בעבר. עד היום לא אמרו אישים שכיהנו בממשלות ישראל דבר ביחס למבצעים מרשימים שבוצעו על-ידם ולמרות היוקרה הרבה שהייתה כרוכה בדבר - הם העדיפו את האינטרס הלאומי של ישראל על פני תועלת פוליטית מיידית (מעריב, 10 ביוני 1981)".

בבחירות ההן ניצחו בגין והליכוד ניצחון דחוק והוא הרכיב את הממשלה הבאה. זה היה ניצחון פירוס - שנה אחר כך החליטה ממשלתו לפתוח את מלחמת לבנון הראשונה, שקברה את הקריירה הפוליטית של בגין. בהקמת "הליכוד ביתנו" לא לקח נתניהו דוגמה מבגין אבל בשימוש הפוליטי המתוחכם והציני באירוע ביטחוני, ניתן לראותו כתלמידו.

פרופ' יחיעם ויץ, החוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il