"תספורת" למפקד שנפצע בקרב עם מחבלים

שמואל בנית, חייל צעיר בסיירת גולני, נפצע קשה בקרב עם מחבלים. אחד מחבריו סיפר כי הוא "נפצע בגלל שנמנע מלפגוע באשה וילדים. מחבל שהתחבא מאחוריהם פגע בו".

• המפקח על הביטוח: רק 10% מהביקורות הובילו לקנסות
• סוכני הביטוח: ירידה ברמת השירות של חברות הביטוח
• הביטוח ניסה שיטת מצליח ונאלץ לשלם פעמיים
  

הקרב בו נפצע בנית התרחש לפני 42 שנה. בנית היה אז בן 20 בלבד. למרות הפציעה, התעקש בנית לשוב ולשרת כלוחם בסיירת. לימים הפך למפקד סיירת גולני. הוא נלחם במלחמת יום הכיפורים ולאחריה במלחמת לבנון. גם פציעותיו בשתי מלחמות אלה לא הרתיעו אותו מלהמשיך ולשרת בשדה הקרב את המדינה שכה אהב.

והנה עוד עדות על שמואל בנית. הפעם על תרומתו למדינה כאזרח. "בין המורים שלימדו אותנו בגימנסיה העברית בירושלים", סיפר תלמיד בשם יזהר שי, "התבלט בחור צעיר אחד, שמואל בנית, המורה לפיזיקה. הוא היה אז דוקטורנט באוניברסיטה העברית, ובביוגרפיה שלו, שנלחשה מפה לאוזן במסדרונות בית הספר, נכללו היותו מפקדה לשעבר של סיירת גולני, ופציעתו באחד הקרבות.

בנית הגיע אלינו ללמד פיזיקה", ממשיך התלמיד לספר, "לא משום שנזקק לפרנסה, אלא כי ראה בכך שליחות. הוא חשב שתהיה לו הזכות לחנך נוער לערכים, בו בזמן שילמד אותנו את אחד המקצועות הקשים ביותר בתיכון. מידי פעם היה אוסף בהתנדבות קבוצות תלמידים לפעילות ערכית מעבר לשעות הלימודים. היינו מטיילים אתו ברחובות ירושלים, וסופגים סיפורים על ההיסטוריה של העיר, מורשת קרב, ועל ערכים של סובלנות הדדית".

"רק מחצית כף הרגל נקטעה"

לאחר פציעתו הראשונה של בנית, קבעו רופאי משרד הביטחון כי הפציעה הותירה בו נכות בשיעור של 50 אחוז לצמיתות בגין "קטיעת כף הרגל הימנית".

שיעור נכותו של בנית ואופייה זיכו אותו ברכב רפואי. איתרע המזל ולפני 7 שנים, גנבו אלמונים את הרכב. בנית פנה למשרד הביטחון וביקש כי יאשרו לו רכב רפואי חילופי.

בקשתו של בנית הונחה על שולחנו של פקיד דקדקן. זה האחרון לא הסתפק בטיפול ברכב הרפואי החילופי של בנית. הוא חפר בתיקו והרחיק עד לפרוטוקולים של הוועדה הרפואית שדנה בעניינו לפני 40 שנה. שומו שמים, זעק לפתע, יש כאן טעות בלתי נסבלת. לנכה הזה נקטעה רק מחצית כף הרגל ולא כל כף הרגל. הפקיד שלח את בנית לעמוד שוב בפני רופאי משרד הביטחון וביקש מהם להוריד את שיעור נכותו ל- 30 אחוז, כיאה לנכה שכף רגלו לא נקטעה במלואה.

"אנו מגלים אליך ואל סבלך אמפטיה רבה", אמרו רופאי משרד הביטחון לבנית, "אין ספק שדבריך יוצאים מליבך ונשמעים צודקים ואפילו משכנעים, אולם כף רגלך לא נקטעה במלואה. לכן למרות הצער שאנו חשים כלפי תחושותיך, אנו חייבים לקטוע את אחוזי הנכות שלך ולהעמיד אותם על 30 אחוז".

אלא שכאן התעורר ויכוח מעניין בין הרופאים. את חלקם החל המצפון לייסר. הם פנו בקריאה נרגשת אל הפקיד הדקדקן. "לדעתנו לאחר עשרות שנים בהן בנית היה עם נכות כפי שנקבעה בחוק בשעתו ועם נכות זו המשיך בשירות מילואים פעיל קרבי, במשך עשרות שנים נוספות, יש מקום לשקול לפנים משורת הדין להותיר את זכותו כפי שהייתה". הרופאים האחרים לעומת זאת התקוממו אל מול גילויי המצפון של עמיתיהם: "אין מקום להפגין כלפיו תחושות, מוסר ופילוסופיה".

ומה עשה הפקיד הדקדקן? קיצץ.

לפתוח את התיק רק במקרים חריגים

בנית לא ויתר. הוא פנה לבית המשפט העליון. שופטי בית המשפט העליון התחבטו בין שני סעיפי חוק. הראשון, סעיף 37 לחוק הנכים קובע כי פקיד משרד הביטחון רשאי להורות אחת לשנה על בדיקה חוזרת של נכה. השני, סעיף 35 לחוק הנכים קובע כי החלטה סופית בעניינו של נכה צה"ל אפשר לפתוח רק במקרים חריגים, כלשון הסעיף, "אם הוכח, כי ההחלטה הושגה על ידי עבירה פלילית, או אם נתגלו ראיות חדשות".

לכאורה אין סתירה בין הסעיפים. עולה מהם כי פקיד משרד הביטחון רשאי לדרוש מנכה לעמוד בכל שנה לבדיקת וועדה רפואית, אולם רק אם הבדיקה מגלה רמאות או ראיות חדשות, אז ורק אז אפשר לפתוח החלטות סופיות.

שני הסעיפים אלה, הם ביטוי לעקרון הסופיות המגן עלינו מפני שרירות לבם של ביורוקרטים. כאשר מתקבלת החלטה סופית בעניינו של נכה ומשרד הביטחון לא מערער, ההחלטה הופכת לסופית והנכה יכול לסמוך עליה. רק רמאות וראיות חדשות יכולות לפתוח אותה. סתם טעות לא, שהרי על טעות יכול היה משרד הביטחון לערער בזמן.

עקרון זה חשוב מאין כמוהו. אם יתאפשר לכל פקיד חדש שמגיע למשרד הביטחון לפתוח החלטות סופיות רק משום שהוא סבור שקודמיו טעו, יינתן לו מכשיר בירוקרטי לטרטר ולהוציא את נשמתם של נכי צה"ל. אלה יחיו כל הזמן בחרדה שמא לא יהיו בידיהם אמצעים כספיים לחוות דעת רפואיות ולעורכי דין כדי להתמודד עם המנגנון האדיר העומד לרשותו של משרד הביטחון. לא זו אף זו: הנכה שזכותו הוכרה סופית, בונה על התגמולים המשולמים לו.

עניינים פעוטים אלה לא הטרידו את שופטי העליון. אכן, מודה השופט יורם דנציגר, אי אפשר להתכחש לעובדה כי סעיף 35 לחוק הנכים מתיר לפתוח החלטה סופית רק במקרים חריגים של מרמה או ראיות חדשות. אולם, ממשיך השופט, אפשר לומר כי הטעות שגילה הפקיד הדקדקן היא "כאילו" ראיה חדשה.

אבל בהתבסס על תגמולי הנכות, טען בנית, אפילו לא רכשתי לעצמי ביטוח פנסיוני.

תגיד תודה, משיב לו השופט אליקים רובינשטיין, שפקיד משרד הביטחון לא ביקש ממך להחזיר את התגמולים שקיבלת על תקופת העבר. בנדיבותו הוא מקצץ לך את התגמולים רק לעת זקנתך מכאן ואילך.

בסוף הדיון, לאחר שהודיעו לו כי הוא יחזור לביתו עם תגמולים מקוצצים, טפחו שני השופטים על שכמו של בנית. "אין חולק כי שילמת מחיר אישי יקר בשירות צרכיה הביטחוניים של המדינה", אמר לו השופט דנציגר, "לא תהיה זו הגזמה לומר כי אתה אדם משכמו ומעלה, מלח הארץ".

תרשה גם לי, מבקש השופט רובינשטיין, להביע את הערכתי אליך. "אין חולק כי תרמת את תרומתך לצה"ל, בשירותך ובגופך, לתפארת מדינת ישראל. אתה ראוי לכבוד ולהוקרה".

ואני בסוף קריאת פסק הדין הצטערתי על דבר אחד: חבל שבבית המשפט העליון לא יושבים אנשים מסוגו של שמואל בנית. אין לי ספק שאז התוצאה של פסק הדין הייתה שונה. גם חיינו היו נראים אחרת. היינו מוגנים לא רק מפני מחבלים, אלא גם מפני שרירות ליבם של רשויות השלטון, תאגידי הביטוח וכל אותם גופים המנצלים כוחות שהוענקו להם מטעם המדינה כדי להתעלל בנו.