הצניעו לכת: הסתפקו בניצחון שהשגנו
יש במחננו כאלה הקוראים ל"ניצחון אחת ולתמיד" בכל מחיר, אלא שכשנלחמים על הבית, אסור לחתור להכרעות דימיוניות. גם יעקב אבינו ידע זאת, וכשברח מעשיו, השכיל לבקש מה' רק את המינימום הדרוש להישרדותו
>> כניסה מהירה לפייסבוק שלנו - כאן! <<
והיום ערב שבת לאחר מכן, כשחברי הקהילה המגויסים שבים אט אט לנשותיהם, לילדיהם ולהוריהם, אני מודה לה', ששלח לנו את ראש הממשלה, את שר הביטחון, את חברי הקבינט ואת הרמטכ"ל, שניהלו את המערכה תוך שימוש בשקלול של מהלכים מדיניים מחושבים עם יכולת צבאית מרשימה, המגובה בעורף מוגן.
הם ניהלו את המבצע בקור רוח, ללא התלהמות, ללא הפרחת מטרות דמיוניות, תוך הפעלה מחושבת של כוח ויצירת לחץ מבוקר, והובילו לפגיעה מאסיבית בחמאס, כולל באיש מספר אחד שלה, ועם מינימום פגיעה באזרחים.
לא הייתה פה כניסה קרקעית שאיבדה את הצפון, כפי שפגשנו במלחמת לבנון השנייה ובעופרת יצוקה. כל מי שחי פה כמה שנים, מבין שאת קן הצרעות בדרום לא מוחים באבחת מבצע אחד. "עמוד ענן" עמד באתגר הסבוך של מתן מהלומה כואבת לחמאס, תוך מזעור הפגיעות בחיילי צה"ל, באזרחינו וגם באזרחיהם.
טיבו של הרשע
אל לנו ללכת שולל אחרי הטרוריסטים הרשעים המרקדים, שיצאו זה עתה ממחילות העכברים שלהם, וסימן וי בידיהם מגואלות הדם. וכי למה ציפינו? זה טיבו של הרשע שסביבנו. על מה בדיוק הם עולצים בינות לעיי החרבות שהותרנו להם?
הם, שבמקום לבנות חברה משגשגת מכפיפים עם שלם לדרך של הרס עצמי, מתפארים בהפלת מטוסים כביכול (חלילה), בפגיעות ישירות בכנסת כביכול (חלילה).
הם חיים בעולם של פנטזיות אובדניות, ומשווקים אותן לעדר מאמיניהם - הלזה ייקרא ניצחון? במה עלתה לנו התקפת הטילים שלהם? עם כל הצער הכבד על הנפגעים, האם ניתן לומר כי הפגיעות הקשות שספגנו, עומדות ביחס סביר למכת האש שהונחתה עלינו?
ברוך ה', אנו מדינה ולא אוסף של כנופיות או של שוכני מחילות מפוחדים. הכוח העצום שבידנו מחייב הפעלה חכמה ומדודה של יכולותינו. איננו כאותו שליט מצפון הטובח ללא אבחנה בנשים וזקנים וטף. איננו, ולא נהיה, כאלה.
ליבי ליבי אל הפוליטיקאים, שבעוד צה"ל נמצא במערכה, וכוחות גדולים ממתינים לכניסה לעזה בדריכות, היה להם מה לומר על "רוח צה"ל", ועל הנחישות היתרה שבה הם היו מנהלים את המבצע. מה הם יודעים? אלו נתונים הוצגו בפניהם? על שכמותם נאמר: "גם אויל מחריש - חכם יחשב", או בניסוח מתון יותר: "והמשכיל בעת ההיא יידום" .
הבחנה בין עיקר לטפל
כשיעקב אבינו, בפרשת השבוע "ויצא", בורח מפני חימת עשו אחיו, הוא מבקש מה' את המינימום הדרוש להישרדותו: "אִם יִהְיֶה אֱלֹקים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּושׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי".
יעקב לא מזכיר בבקשתו שיעזור לו לבנות את ביתו, למצוא אישה וללדת ילדים, להתעשר או לפחות להתבסס כלכלית. בקשותיו צנועות, בסיסיות. מדוע יעקב איננו מנצל את שעת הרצון, כדי לבקש בקשות גדולות יותר? האם כה מצומצמות שאיפותיו?
הלקח הוא שכשאדם נמצא במלחמה על קיומו, הישרדותו מחייבת הבחנה ברורה בין עיקר לטפל. אחרת הוא מצוי תחת סיכון חמור. אם הוא יתעכב בשעת מנוסה עוד דקה אחת, כדי לקחת עמו כמה חפצי אומנות יקרים מהבית למשל, הוא עשוי לשלם על טעות זאת בחייו.
עם הנאבק על הקמת מדינתו (וכן, אנחנו עדיין שם) צריך לדעת מהם יעדי המאבקים שבהם הוא נתון. הוא אינו יכול לחתור להכרעות דמיוניות, כי הכישלון בהם עלול להיות מסוכן ביותר.
יש במחנה כאלה הרוצים "הסתערות" "נחישות" או "ניצחון אחת ולתמיד". יעקב אבינו רוצה: בית, לחם, בגד ובעיקר לשוב הביתה בשלום. בדרך הוא כמובן יתחתן, יקים משפחה ויתעשר. אבל עיקר דאגתו ומאמציו נתונים לתנאים ההכרחיים לקיומו. יש ליעקב שאיפות גדולות, נכדו של אברהם ומקבל ברכתו חייב להקים תשתית לעם שיצא מחלציו, אך בשעת המלחמה, הוא צנוע וממוקד מאד.
הדרום חייב לפרוח
ואי אפשר לסיים בלי משפט על תושבי הדרום, האנשים הכל כך מיוחדים, הראויים כבר לשקט מוחלט.
זו אינה בקשה מוגזמת, והיא בהחלט מצויה בתחום בקשתו הצנועה של יעקב אבינו למחסה ובטחון, אבל במקרה הזה, הדרך תהיה כנראה סבוכה יותר. עם זאת, לפחות בקשתם ל"לחם לאכול" צריכה להיענות על ידי הממשלה. הדרום חייב לפרוח חינוכית, כלכלית ותעסוקתית. זאת חובתנו העליונה.
בתום מבצע "עמוד ענן", אנו מודים בראש ובראשונה לבורא עולם שגונן עלינו, וכאמור לחבר שליחיו: לראש הממשלה ולדרג המדיני, לתושבי הדרום (תחום שהתרחב כעת עד תל-אביב וירושלים) וכמובן לחיילי צה"ל - כולם גילו נחישות, רוח איתנה, ומוכנות עצומה לתרום.
שבת שלום ובשורות טובות.
לפנייה לכתב/ת 
