דוקו מוזיקה: ישראלים אוהבים רק רוק ישראלי?

עוד תווי שי ב-ynet:

• פיקוד העורף שלום, מה מותר לשמוע?
• כשלו ריד נתן לדיוויד בואי להוביל
• ארבעה גברים ובנג'ו: הלהקה שניל יאנג אוהב
  

תחשבו על זה רגע. העשייה הדוקומנטרית בארץ היא יפה, עשירה ומכובדת. אבל כשזה מגיע לטיפול במוזיקה המקומית, הסדרות הגדולות והמכוננות הן "סוף עונת התפוזים" (סיפורו של הרוק הישראלי)" "האלבומים 1" (סיפורו של הרוק הישראלי, רק מזווית אחרת) ובקרוב גם "האלבומים 2" (הבנתם).

אין לי כל כוונה, בטור הזה, לבקר את העונה החדשה של "האלבומים" שתעלה בימים הקרובים. העונה הראשונה הייתה לטעמי מוצלחת מאוד, וסיפקה עניין והנאה לכל חובב מוזיקה - ואני מניח שגם הנוכחית תהיה כזו. הביקורת שלי היא בסיסית הרבה יותר, ומופנית בעיקר לגופים המשדרים: איך ייתכן שז'אנר, שהוא מהרבה בחינות איזוטרי ביחס לז'אנרים מוזיקליים אחרים בישראל, הפך להיות מראית הכל. אם כבר טורחים ומשקיעים ביצירה דוקומנטרית סביב מוזיקה - משהו שהוא לגמרי לא מובן מאליו כאן - מדוע חוזרים תמיד אל אותם גיבורי גיטרה, שעוד רגע יהפכו כבר לקלישאה, מרוב התעסקות בזנב של עצמם?

לשאלה הזו יש משמעות רחבה בהרבה מוויכוח פנים ברנז'אי. סדרות כמו "האלבומים" מעצבות מחדש את העבר. עושות סדר עבור דור חדש שצומח כאן, לא ידע את יוסף ומבקש להבין מה "חשוב". התשובה החד משמעית, על פי העשייה הדוקומנטרית, היא שהרוק חשוב. ואין בלתו. ובעניין הזה, מדובר בחטא על פשע.

לא רק שההרכבים והאמנים הנזכרים בסדרות האלה זכו לתמיכה ולפרגון תקשורתי בזמן אמיתי, על חשבון ז'אנרים אחרים, הם גם זוכים לסיוע הזה בדיעבד, כדי להנציח את שמם ולפאר אותו. העניין הזה מגיע לכדי אבסורד, במקרה של "נושאי המגבעת" למשל, שזכו לפרק ב"האלבומים 2".

מדובר בהרכב, שהיקף העבודה שלו קטן הרבה הרבה יותר מהיקף הסיקור שנעשה אחרי מותו. ונעשה, ונעשה. עוד בזמן אמיתי, ניסו לשכנע אותנו באותות ובמופתים שמדובר במיתולוגיה. ומי שלא הבין כבר אז, יצטרך לחזות בפלא שוב ושוב ושוב, עד שישתכנע.

זאת משוואה מאד מפתה - לקבוע שנושאי המגבעת היו הוולווט אנדרגראונד שלנו, במובן של הרכב שהגיע מהשוליים ולא מאד הצליח, אבל השפיע קריטית על דורות של מוזיקאים שהגיעו אחריו. רק שהמציאות לא ממש מחזקת את התיזה. בחייאת רבאק, תסתכלו על המוזיקה הישראלית של 2012. איפה בדיוק מהדהד לכם "לייב אין בית שמש"?

זה מרגיז במיוחד, כשבוחנים את העשייה - הכמעט לא קיימת - סביב סגנונות מוזיקליים אחרים. איך ייתכן שעוד לא נוצרו כאן סדרות רציניות על הפופ הישראלי (שושנה מול יפה, ירדנה מול עפרה, צביקה פיק, אדם, אתניקס ומה לא. אל תגידו לי שאי אפשר למצוא שם עניין), שלא לדבר על המוזיקה המזרחית? (ולא. "ים של דמעות" ממש לא מילאה את הרובריקה). גם סרטים תיעודיים על גלי ההיפ הופ והשאנטי, ששטפו את המדינה בסערה ונעלמו כמות שבאו, היו מתקבלים בברכה.

מאיה בוסקילה, צביקה ודניאלה פיק. מתי הדוקו? (צילום: סיון פרג')

אבל הבעיה האמיתית כאן היא לא הקולנוע הדוקומנטרי, אלא התקשורת הישראלית שלמעשה עיצבה אותו. כתבי מוזיקה ותרבות ישראליים אוהבים (בהכללה) רוקנרול, ובזים לז'אנרים שאהובים כאן הרבה יותר כמו מזרחית ופופ. זה טבעי, זה מובן וזה משותף לעיתונאי מוזיקה בכל רחבי העולם.

ברוק, ובסיפורים שמאחוריו, יש משהו הרבה יותר סקסי ואפל מאשר בליאור נרקיס (זאת הסיבה שדווקא זוהר ארגוב הפך כאן לאגדה, גם בקרב העיתונאים. כי החיים האישיים שלו היו דיסטורשן אחד גדול). וזה נכון לגמרי, שהקונספט של אלבום הוא משמעותי יותר בעולם הרוק, מבאיזורי הפופ והמזרחי שחיים בעיקר על להיטים וסינגלים. נכון, אבל לא מספיק. כי בבחירה הזו של מה לשדר ועל מה לכתוב - יש המון אחריות.

אתה לא יכול להתעלם ממאסה קריטית של צופים ומאזינים, רק מפני שגדלת ברוקסן. ושוב - הטענה שלי לא מופנית לאנשים כמו יואב קוטנר, שהוא חלק בלתי נפרד מהרוק הישראלי ולגיטימי לחלוטין שהוא ינסה להמשיך ולקדם אותו, אלא לגופים המשדרים, שבוחרים להשתכשך שוב ושוב באותה ביצה.

התוצאה היא, שבדומה לציבור מצביעי העבודה שהתעורר ביום שאחרי המהפך ב-77 וגילה בתדהמה ש"גנבו לו את המדינה", גם לעיתונאי תרבות ומוזיקה יש נטייה להיות המומים שוב ושוב מהפער בין הטעם שלהם, לטעמו של הישראלי

 הממוצע. כשאתה חי בתוך בועה, וכותב בעיקר על ול-חברים שלך, לא פלא שבוקר אחד תתעורר, ותבין שכל קשר בינך ובין המציאות מקרי בהחלט. זה היה נכון לשנות ה-80 וה-90, ונכון גם היום.

אפשר להמשיך להמטיר סופרלטיבים ודאבל-ספרדים על הרכבי אינדי תל אביביים, שבקושי למדו לנגן, אבל יש להם שם ממש מגניב באנגלית. רק אל תצפו שציבור הקוראים/ מאזינים הפוטנציאלי (שהוא, אגב, הרבה יותר אינטליגנטי ובעל חושים טובים ממה שאתם נוהגים לחשוב), יתחבר אליכם.

ההשוואה לפוליטיקה, במובן הזה, היא לגמרי במקום. סדרות כמו "האלבומים", הן עוד ניסיון של האליטות התרבותיות הישנות במדינה להנציח את פועלן ואת מעמדן. זאת זכותן המלאה. אבל השאלה היא, מתי האנשים עם היד על השאלטר יבינו שמדובר בעיצוב מעוות של המציאות. ובבחירה שהופכת אותם, בסופו של דבר, לאיזוטריים לא פחות מהתכנים שאותם הם משדרים.