לנצח ג'יי.אר: אהבנו אותך, שנאנו אותך
השחקן לארי האגמן היה קורבן הפופולריות של עצמו, ושל דמות הרשע ג'יי.אר. אותה גילם. כמו על המסך, גם בחיים - כסף, כוח ואפילו ג'יני סקסית, לא יכולים להציל אותך מעצמך. אריאנה מלמד סופדת לאיש עם החיוך שהפך את הרוע למסחטת רייטינג
עכשיו אנחנו כבר יודעים מי הרג את ג'יי אר: פחות או יותר הוא עצמו. קודם זה היה סרטן הכבד וההשתלה, אחר כך זה היה סרטן הגרון - אבל גם מיליוני דולרים ונפלאות הרפואה המודרנית לא יכולים להציל אדם מההתמכרות שלו עצמו.
תחילה זה היה האלכוהול, לפעמים עד ארבעה בקבוקי שמפניה ביום אחד על סט הצילומים של דלאס, ורק כשהרופאים אמרו לו שהוא הולך למות משחמת הכבד, הוא הפסיק. זה היה מאוחר מדי כי הסרטן כבר התיישב על האיבר שבגללו אלכוהוליסטים מתים מוקדם. אז החליפו לו כבד, אבל הוא לא הפסיק לעשן. הסרטן מצא את גרונו והתנחל שם - וכך למרות שבאחרית ימיו חי חיים ירוקים ומלאי אנרגיה סולארית, זה שוב היה פשוט מאוחר מידי.
הוא הפציע בחיינו הטלוויזיונים כשעוד לא ידענו להבדיל בין הדמות והאיש שמגלם אותה. זה היה כוחו ובזה היתה גם חולשתו: כששנות ה-60 עדיין היו עליזות ומבולבלות, הוא גילם את הבחור הטוב האולטימטיבי, השליט הצעיר והלבן שאמריקה סגדה למדרך כפות רגליו.
הוא היה טייס גיבור ואסטרונאוט מתלמד, שהנסיבות הובילו אותו לאי בודד, שם מצא בקבוק ממנו קפצה יפהפייה בבגד ריקוד חושפני, בלונדינית לגמרי ועטויה מחלצות מזרחיות אקזוטיות. מאחורי הדמות המופרכת הזאת עמדה ברברה אידן, שהיתה ג'יני ב"אני חולם על ג'יני", פצצת רייטינג מתוקה ומצחיקה, שוביניסטית וגזענית, בימים שעוד לא ידענו שכך הם פני הדברים, והיינו מוכנים לקבל עלמה בקוקו זהוב שמצייצת לאסטרונאוט שלה "יס מאסטר", וכשהיא ממרה את פיו אפשר לסגור אותה בבקבוק. אחח אילו ימים ימים, כשהטובות באמת הלכו לטייסים, והפנטזיה הקולקטיבית של צופי הטלוויזיה הזכרים היתה "הלוואי שנמצא מישהי סקסית בטירוף ונסתום לה את הפה כשנרצה".
לארי האגמן ב"אני חולם על ג'יני"
אף על פי שלא צריך היה להפגין כישורי משחק מדהימים ב"אני חולם על ג'יני" הפך לארי האגמן במהרה לחביבם של גברים כאלה והאמהות שלהם. בניגוד לכל היגיון תסריטי שהוא, ג'יני רצה על המסכים חמש עונות שלמות והאגמן התקבע במוחו של הצופה כמישהו שמוכנים לצפות בו ולהקשיב לו גם כשהוא אומר שטויות מטומטמות במיוחד.
למרבה הפלא, זה לא עזר לו להשיג תפקיד מרכזי למחרת גסיסתה של הסדרה. הוא היה קורבן לפופלריות שלו עצמו, ולטייפקאסטינג שעבר בחמדה ובחדווה. נדרשו לו שנים רבות, עד 1978, לפרוץ שוב למיין סטריפ ולצפיית השיא - אבל אין מי שעשה את זה כמוהו: בענק, לא פחות.
"דאלאס" היתה אופרת הסבון הראשונה ששודרה בזמן שיא. היא החזיקה מעמד 14 עונות, משלהי נשיאותו של ג'ימי קרטר ועד אחרי לכתו של רונלד רייגן. היא היתה כל מה שצופים יכלו לפנטז עליו במסגרת החלום על החיים הטובים. היא התיימרה לומר לנו שבתוך החיים הללו, יש בעיקר בני אדם רעים ואומללים - ונשים עם תסרוקות גבוהות מדי ונטייה לבכות מול המצלמה.
ג'יי.אר. בפרומו ל"דאלאס" - 1986
במרכז משפחת יואינג עומד הטייקון עם הסיגר והכובע הטקסני, כוס וויסקי בידו, מבט של מזימות ותככים בעיניו. הוא היה עשוי ללא חת ומרושע, שליט-על של בארות נפט ועסקים אפלים. מניפולטור ענק שיצא מנצח מכל התחמונים שלו. אמריקה התאהבה באפשרות לשנוא אותו. בערך מחצית מהצופים רצו להיות כמוהו, והחצי השני נהגו לצקצק בלשונם בכל פעם שהופיע על המסך, כי הוא ייצג בעיניהם רוע חסר ערכים, חמדנות בלתי נוצרית בעליל, חטא גאווה, עם חיוך. הוא התברך בתכונה שאי אפשר ללמוד בביהס למשחק והפכה לסימן ההיכר של הסדרה: חיוך גדול מלא זחיחות, אהבה עצמית ורוע.
ודווקא התסריטאים לא האמינו שזה מה שיקרה: דאלאס אמורה היתה להיות סדרה על פאמלה ובובי יואינג. ג'יי.אר. אמור היה להיות סוג של רקע למצוקותיהם האישיות ומריבותיהם האין-סופיות. התברר שויקטוריה פרינספל ופטריק דאפי לא מסוגלים לספק את הסחורה מפני שאישיותיהם על המרקע היו חיוורות וחסרות עניין - וכך, לאורך חייה של דאלאס, הלכה הסדרה והתאימה את עצמה לדמות שלארי האגמן יצר בחכמה. הצופים דרשו עוד ועוד רוע, והם קיבלו את מבוקשם ביד רחבה.
בתחילת העונה השלישית לקח האגמן את עצמו ואת החיוך שלו ללונדון וסירב להופיע לצילומים. הוא דרש סכומי עתק שטרם שולמו כמותם לשחקן, אפילו דמות מרכזית בסדרה מצליחה. המפיקים התמרדו וצילמו כמה פרקים בלעדיו, אבל קבוצות המיקוד הוכיחו להם שגם אם צריך לצפות את ביצת הזהב בקצת זהב, עדיין שווה להחזיק בה ולא לשמוט אותה מבין הידיים. המפיקים נכנעו לתנאים לא סבירים - והאגמן הפך להיות השחקן המתוגמל ביותר בתולדות הטלוויזיה עד זמנו.
את הונו השקיע האגמן, לפני שהפך ירוק ואקולוגי, בבארות נפט ובמיזמי נדל"ן - אבל לרפד את דרכו הטלוויזיונית אחרי דאלאס, לא הצליח. שיאיה של הסדרה הגיעו למרקע סביב השאלה "מי רצח את ג'יי.אר?" שהיתה לבאזז הטלוויזיוני הגדול ביותר שנוצר בשנות ה-80. הדעיכה היתה איטית אבל מובנת מאליה, שכן אפילו אופרות סבון (למעט "היפים והאמיצים"), אינן יכולות להימשך לנצח.
לארי האגמן מפרסם אנרגיה סולארית
כשירדה הסדרה, נהיה האגמן עשיר, מפורסם, אלכוהוליסט וחסר עבודה. הוא ניסה את כוחו בהפקה ובבימוי וגם במשחק בכמה סרטים, אבל לא הצליח להותיר רושם קולנועי עמוק על צופיו, שתמיד הצביעו עליו ואמרו "הנה ג'יי.אר". הדמות דבקה בו וליוותה אותו כצל, כמו קללה עתיקה ששום ג'יני לא יוכל לבטל. בריאותו הלכה והתרופפה ובמקום לככב במדורי הרכילות - שם לא היה אורח מבוקש מפני שנישואיו היציבים לאשה אחת נמשכו עד מותו - הוא הפך לאייטם בטורי הבריאות: לארי האגמן חולה, לארי האגמן מחפש כבד להשתלה, להארי הגמן מצא כבד ועכשיו הוא מתאושש.
במקביל להתחמשותו באברים של אנשים אחרים עבר האגמן סוג של "חזרה בתשובה", שג'יי.אר. היה יורק את טבק הלעיסה שלו לו שמע עליה: ביתו הפך לחממה סולארית, דעותיו הפוליטיות נשאו אותו אל המפלגה הסוציאליסטית
האמריקנית, ארגון קיקיוני שלא ממלא אפילו שני בתי קפה אורגניים. הוא החל להטיף נגד עישון ובעד מכוניות היברידיות, נגד LSD ובעד מריחואנה - ואפילו ביקש שיפזרו את שאריות גופו בשדה של חיטה ומריחואנה, וכשיקצרו את היבול יוכלו האנשים לאכול חלקים מלארי האגמן.
המשפחה טרם החליטה אם להיענות לבקשה הזאת, אבל האמת היא שאין בזה שום צורך: מי שגדל על ברכיה של דאלאס והתפתה לפנטז על החיים הטובים של הטייקונים - חיים חסרי אחריות חברתית שבהם כל אחד אוכל את השני ממילא - לא זקוק לפיסה של האגמן כהוכחה לקיומה של שרשרת מזון אנושית.
שלום לעפרך, כך או כך רשע מחוייך, נעמת לנו מאוד כשהוצאת מתוכנו את השטן הקטן הכלוא בכל אחד מאיתנו - ורק מחכה לסדרת טלוויזיה טובה כדי לצאת מן הבקבוק.
