ממלחמה להעצמה: לחזור לשגרה בצורה חיובית

היום (א') חוזרים כלל תלמידי בתי הספר והגנים באזור הדרום לשיגרה אמיתית, ושבים למוסדות החינוך. הורים רבים תוהים כיצד, לאחר ימים ארוכים של לחימה וסדר יום מבלבל, להחזיר את ילדיהם לשגרה הברוכה. יש ילדים שמסרבים לחזור לביתם שנפגע או שהיה תחת איום מתמיד. יש ילדים שמתקשים לחזור לישון במיטתם בגלל סיוטים. יש ילדים שממשיכים לרעוד מפחד לשמע רעשים חזקים. יש ילדים שחוששים לחזור לגן או לבית ספר שנפגעו במלחמה.

הורים רבים, במיוחד אלה שגרים בדרום, דואגים גם שמא יגרם לילדיהם נזק נפשי לטווח ארוך בעקבות אירועי המלחמה: אזעקות דחופות ומפחידות, נפילות טילים הרסניות, מתח רב וחסר פורקן, חרדות ופחדים מתמשכים. חששותיהם של ההורים מוזנים ומוגברים על ידי קביעות פסימיות של "מומחים" שהתפרסמו במהלך שבוע המלחמה, כמו "גם אם תסתיים הלחימה בדרום, את ההשלכות שלה ימשיכו לספוג חלק מהילדים עוד שנים רבות", או "את התקופה הזאת בחייהם, ילדי הדרום לא ישכחו לעולם. גם אם ירצו, התמונות והסיוטים עלולים לרדוף אותם".

עוד כתבות של חיים עמית בערוץ הורים :

• "לישון! עכשיו!"; איך ללמד את הפעוט לישון בלילה
• "אבל הוא התחיל!": איך להפחית מריבות בין אחים
•  בשיא הרגש: איך לפתח אמפתיה אצל ילדים
  

נכון, יש ילדים שהגיבו למלחמה בנסיגה: הרטבה, חזרה לבקבוק או מוצץ, סיוטים בלילה, היצמדות להורים, סירוב להישאר לבד בבית, בכי מתגבר ועוד. אולם חשוב לזכור שמרבית הילדים גילו במהלך שבוע המלחמה קור רוח ("אני יודע מאיזה דלת להיכנס לבית כדי להגיע מהר למרחב המוגן כשאני שומע את האזעקה"), התחשבות ועזרה לאחרים ("אנחנו לא מפחדים על עצמנו אלא על הכלב שלנו") ועוד גילויי תושייה. כדאי לכן להבין שהחוויות הקשות והמורכבות שחוו ילדים באזורי הלחימה השונים יכולות להעצימם ולחזק את כוחם, ולא להחלישם.

מחקרים מלמדים שחוסן נפשי אצל ילדים ומבוגרים מתפתח דווקא בתנאים של קושי ומצוקה, ולאו דווקא במקום של נינוחות ושלווה. פעמים רבות התמודדות עם קושי היא המחזקת, ממש כמו אימוני כושר. ילדים שגדלים בסביבה מפנקת, שלא חסר להם לכאורה דבר, נכשלים פעמים רבות בהתמודדות במצבי מחסור ולחץ. הורים שמנסים לעטוף את ילדם ולהגן עליו בצורה מוגזמת מחלישים אותו במקום לחזקו.

לכן, כדאי שהורים יבחנו את הסוגיה של החזרת ילדיהם לשגרה ב"ראש חיובי" שכזה, מתוך תפיסה מחזקת, ולא ב"ראש שלילי", מתוך תפיסה מחלישה. הדרך בה הורים תופסים את ילדיהם ומתייחסים אליהם, משפיעה על התפיסה של הילדים את עצמם. אם הורים תופסים את ילדיהם כחלשים, מסכנים, ראויים לחמלה ולטיפול, ילדיהם יתפסו כך את עצמם. לעומת זאת, אם הורים מייחסים לילדיהם חוזק ועוצמה, גם כשהם מתמודדים עם אירועים קשים, ילדיהם ירגישו כך לגבי עצמם.

1. לחזק את הילדים על התמודדות ראויה בזמן המלחמה

ביטוי הערכה והדגשת החיוב שבהתמודדות ילדים עם אירועי שבוע המלחמה יוסיפו לבניית יכולתם של הילדים להתמודד בעתיד במצבים קשים, לאו דווקא במצבי מלחמה. בחלק מהמשפחות הורים יצטרכו להתאמץ כדי להאיר התנהגויות חיוביות של ילדים, לא מכיוון שהתנהגויות אלה חסרות אלא מכיוון שלהורי הילדים קשה להאיר את החיוב והם נוטים להדגיש את השלילי. מספר מרכיבים בהתנהגויות ילדים בשבוע הלחימה ראויים להעצמה מיוחדת, שכן הם חיוניים לבניית חוסן נפשי – היכולת "לאסוף את עצמך" במהירות גבוהה יחסית במצבי משבר ובאירועים קשים, ולהמשיך הלאה תוך פגיעה נפשית מועטה ככל האפשר:

עצמאות: ילדים הסתדרו פעמים רבות לבד ועשו בעצמם דברים שבעבר לא היו עושים, כמו הליכה לישון לבד, חימום אוכל, טיפול באחיהם הקטנים ועוד. פעמים רבות, בחיי היום יום, הורים מתקשים לבטוח בילדיהם ולאפשר להם להתמודד לבד, והם מעדיפים לעשות בשבילם ובמקומם. כך הילד לא מצליח לרכוש אמון בעצמו וביכולותיו.

גמישות: ילדים ישנו במקום שהם לא רגילים לו (בממ"ד, בבית של קרובים), במיטה שהם לא רגילים לה (על מזרון, במיטה ישנה), שהו זמן רב יחסית עם אנשים זרים או לא מוכרים מספיק (במקלט, במרחב המוגן הקרוב, במקום אירוח מרוחק), התרגלו לסדרי היום שונים מאוד (אין בית ספר, אין ארוחות מסודרות). בחיי יום, הורים לא מתאמצים להרגיל את הילד למצבים משתנים (לא רק מוצץ אחד או שמיכה חביבה אחת, לא רק מאכל אחד אהוב, לא תמיד אותו סדר רחצה) ומשתפים פעולה עם היקבעותם של ילדים במנהגים נוקשים.

חזקו אותם על התנהגותם במהלך ימי הלחימה(צילום: shutterstock)

שליטה ואומץ לב: לאחר הפחדים הראשוניים הטבעיים ילדים פחות נבהלו מהאזעקות (ואף רצו להצטרף להוריהם שביקשו לצלם את היירוטים...), ביטאו רצון להישאר יחד עם הוריהם בביתם באזור המסוכן, הגיבו בקור רוח לאיומים ולהפחדות ("אנחנו מוכנים לסבול עכשיו, העיקר שאחר כך נוכל ללמוד בשקט"). כמה הזדמנויות אנחנו מייצרים לילדינו בשגרה לפעול ולהשפיע גם במצבים שנראים חסרי תקווה עבורם?

חוש הומור: ילדים הרבו לצחוק על המצב, פיתחו בדיחות "שחורות" על אזעקות וטילים, נהנו לצפות בתוכניות בידור. אחד המאפיינים הבולטים של אנשים בעלי חוסן נפשי הוא יכולתם לשמור על מידתיות, לראות את הדברים בפרופורציות הנכונות. חוש הומור עוזר "לא לאבד פרופורציות".

אופטימיות: אופטימיים הם אלה המצליחים לראות את הצדדים החיוביים יותר גם במצבים הקשים. ילדים רבים לא שקעו במהלך המלחמה במרה שחורה, בייאוש ובדיכאון, אלא האמינו שהמלחמה תסתיים בהצלחה ("אני סומך על החיילים שלנו שיצליחו") וראו דברים טובים במצב ("די נחמד לנו שכולנו ביחד, אפילו שצפוף").

2. לפעול בסבלנות ואמפתיה עם ילדים שהגיבו בנסיגה רגשית

כאמור, יש ילדים שהגיבו בנסיגה רגשית למצב, שזו נטייה טבעית של ילדים להתמודדות במצבי לחץ ומעבר. הנסיגה התבטאה בדרך כלל בצורך בקרבה המגוננת של ההורים: היצמדות פיזית, קושי להישאר לבד ביום, קושי לישון לבד. אצל אחרים חזרו התנהגויות מרגיעות ילדותיות כמו מציצת אצבע, שתייה מבקבוק ועוד.

אפשר לשער בבטחה שלגבי מרבית הילדים החזרה לחיי היום יום המוכרים תפעל כתרופת הרגעה יעילה, והם יתגברו בכוחות עצמם על המשבר, יוותרו על ההתנהגויות הנסוגות ויחזרו להתנהגות רגילה, זאת בתנאי שהוריהם יגלו כלפיהם גישה סבלנית ואמפתית. למשל, כשהילד הקטן חזר להשתמש במוצץ אחרי תקופה ארוכה שכבר לא השתמש בו, אפשר לומר לו: "אני יודעת שזה עדיין קשה לך ואתה זקוק עוד קצת למוצץ, שכבר הרבה זמן לא השתמשת בו. אני בטוחה שכשתרגיש בטוח יותר תזרוק אותו".

חלק קטן מאוד מילדים אלה יהיו זקוקים בהמשך להתערבות מקצועית ועזרה מיוחדת. קיימים שני שיקולים מרכזיים בהפניית ילדים עם התנהגויות נסוגות לטיפול: התמשכות הסימפטומים לאורך זמן (יותר משבועיים-שלושה) ואינטנסיביות הסימפטומים והשתלטותם על חיי היום יום (ילדים שלא מצליחים ללכת לגן או לבית ספר, שמגלים פחד לאורך כל שעות היום ועוד).

3. להחזיר את המשפחה לשגרה, מהר ככל האפשר

ילדים כמהים לשגרה. היא מעניקה להם ביטחון ויציבות ומחזירה להם תחושת שליטה במצב. לעתים דווקא להורה קשה יותר לחזור לשגרה, בין אם בגלל נסיבות אובייקטיביות (הצורך לטפל בנזקים שנגרמו לבית, לעסק, לקרובי משפחה) ובין אם בגלל חרדות ודאגות (לעצמו, לילדים, לקרובי משפחה).

לעתים גם לילדים עצמם קשה לחזור לשגרה, עם כל הצורך העמוק שלהם בכך. הפיתוי להרוויח עוד ימי חופשה מבית ספר, הרצון להמשיך ליהנות מקרבתם המגוננת של ההורים ומתשומת לבם היתרה, ההנאה שבחיים הלא שגרתיים ורבי גירויים – כל אלה ועוד עלולים לגרום להמשך התנהגויות נסוגות ולהשרשת דפוסי יחסים לא בריאים. שינה לא נחוצה עם ההורים, נשיאה מיותרת של הילדים על הידיים, קימה מאוחרת של הילד בבוקר או הליכה לישון מאוחרת שלו, עשויים להתקבע אם ההורים לא יעמדו על המשמר ולא יחזירו לסדרם את חוקי הבית הרגילים.

ההורים נדרשים להציב גבולות בצורה בהירה ותקיפה: "מצב החירום נגמר, אנחנו חוזרים לשגרה, ואתם חוזרים ללכת לגן ולבית ספר", או "אני מבין שיהיה לכם כיף אם תמשיכו לישון איתנו, אבל אין צורך בכך כיום, וחשוב שתחזרו להיות עצמאים".

4. לגלות גישה אופטימית

אופטימיות משמעה ציפייה שבסופו של דבר הכול יסתדר לטובה, חרף הכישלונות וחרף התסכולים,

והיא מגוננת מפני נפילה לאפתיה, לחוסר תקווה או לדיכאון מול התרחשויות לא נעימות. ילדים, במיוחד כשהם קטנים, נושאים עיניהם אל הוריהם, לומדים מהתנהגויותיהם מה ראוי ומה לא, ומושפעים מאוד ממצב רוחם. אם ההורים משדרים אופטימיות ורוח טובה, גם ילדיהם יחושו כך. אם ההורים משדרים פסימיות, מרירות, חוסר אונים, גם ילדיהם ירגישו כך.

לכן, גם אם ההורים ספקניים ברגע זה לגבי המשך השקט במדינה, עליהם להתאמץ להפגין בהתנהגותם אופטימיות ותקווה לעתיד טוב יותר. גם אם ההורים עדיין חרדים לילדיהם החוזרים למסגרות הלימודים שלהם ומתקשים להיפרד מהם, עליהם לאזור את כוחותיהם ולשדר לילדיהם שהם סומכים עליהם ובוטחים בחזרה לשגרה.

לסיכום, החזרה לשגרה "בראש חיובי" חשובה לא רק בזכות עצמה - חזרה לחיים נינוחים, רגועים ושלווים - אלא גם בהיותה מנוף לבניית החוסן הנפשי של הילד, לשיפור יכולתו להתמודד עם קשיים ומתחים ולצאת מהם מחוזק.

הכותב הוא פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני. הכתבה מבוססת על ספרו החדש "הורים בטוחים בעצמם – מנהיגות הורית בגיל הרך", בהוצאת מודן. לאתר של חיים עמית