"גיבורי תרבות": יוני רכטר גיבור-על
הפרק הראשון בעונה החדשה של "גיבורי תרבות" עסק ביוני רכטר ,ללא הצד הצהוב והאישי ועם הרבה שיחות על מוזיקה. התוצאה תגרום לכם להתאהב בסרט ובגיבור שלו
רשימת השירים המופלאים שהלחין עד כה מדהימה. לא רק שיוני רכטר העניק לפסקול חיינו עומק ורוחב והדים של קלאסיקה ופסנתר, הוא גם התיישב בתוך הסאונד הישראלי עם אוסף מפואר של להיטים על זמניים. "דמעות של מלאכים", "גן סגור", "העיקר זה הרומנטיקה", "שיר נבואה קוסמי", "מה עושות האיילות", "עטור מצחך", "תן לי יד" ועשרות אחרים, שאם יעירו אתכם באישון ליל ויצוו עליכם לשיר, תוכלו לעשות זאת. לעתים קרובות מדי לא תזכרו שיוני רכטר אחראי להם.
מה קרה בסוף השבוע בערוץ הטלוויזיה של ynet:
מת לארי האגמן, השחקן שגילם את ג'יי.אר
לנצח ג'יי.אר: אהבנו אותך, שנאנו אותך
אמא ואבא'ז: חשובה ובוטה, אך לא אמינה
בדיוק לשם כך נועד המיזם המצוין של ערוץ 8, "גיבורי תרבות". אלא שרכטר הוא גיבור בעל כורחו, וכמו שקל לו ליצור מוסיקה מופתית, קשה לו לעמוד במרכזו של משדר שמוקדש לו לבדו.
"בית קפה קטן/כסא, פסנתר פסנתרן/ממול הים גועש/ וזה כל מה שיש", הוא שר למילותיו של עלי מוהר ז"ל בקטע נפלא בסרט המצוין של ענת זלצר, בו הוא יושב בחנות הפסנתרים של סטיינווי, אמני הכנף, בהמבורג – וגם שם, כשהוא אמור להפגין סוג של וירטואוזיות על הקלידים, הוא מעדיף לחלוק את רגע התהילה הזעיר עם חברו ושותפו, ולתת למוסיקה להחיות את המלים עם כל הכבוד המגיע להן.
נדמה לי שהרגע הזה לוכד את אישיותו של רכטר בתמציתיות מזוקקת, כמו רגע אחר בו הוא קורא מתוך שיר של אברהם חלפי ומדבר בשבחי הפרטים הקטנים. איש קאמרי, אם אפשר לומר זאת: סרט קאמרי משובח, אבל למיטיבי לכת בלבד – ובחירה אמיצה של היוצרת.
זה לא מובן מאליו, לעשות סרט על מוזיקאי ולדבר בו כה הרבה על מוזיקה. בשיח התרבותי המדרדר והולך בישראל, אמנים אמורים לקדם יצירות שלהם באמצעות חשיפה אישית מסיבית, ואם לא יציגו ורידים מדממים של הנפש על המסך, כך על פי החוכמה העממית, הצופים יזפזפו.
כיוון שערוץ 8 פטור מן המחשבה המטרידה הזאת (לפעמים) וכיוון שענת זלצר צברה קילומטראז' של הצלחות בסדרות שיצרה עם מודי בר און, אפשר היה לבנות פרופיל אישי קצת מרוחק של רכטר, לשלב אותו בשיחות על מוזיקה, להראות פן פחות מוכר שלו כשהוא מלווה את אסתר עופרים (כבר שלושים שנה!) בהופעות בגרמניה ולפנות את הבמה לשיחות שלו עם אמו, שרה שפיר, שמתוכן עולה תמונה של ילדות מאד לא פשוטה ונעורים מאד לא שמחים, ותהייה מתמשכת על אודות משמעות ההצלחה.
מי שרצה, יכול היה לשים לב לכך שהסרט בנוי כקנטטה לארבעה קולות, וזו אולי מחוות האהבה הכי יפה שאפשר היה להעניק לרכטר ולהחביא בתוך ה"עלילה". כי הרי אי אפשר בלי עלילה: גם אם אינה כרונולוגית או ליניארית, היא נמצאת שם בצילומי הילדות של רכטר, במשפטים המדודים שהוא מקדיש בלי כעס לאביו שנפרד מאמו וחי חיים נוצצים של אדריכל ידוע ופסנתרן חובב. רק עם מות האב קיבל רכטר את הסטיינווי-כנף שלו בירושה. עד אז כתב את אבני החן המרהיבות שלו לצליליו של פסנתר ישן, חבוט ושרוט, וזה באמת לא הפריע לו להפוך לנסיך המוזיקה הישראלית.
האהבה למוזיקה והמשמעת שהיא כופה על אוהביה, הסקרנות האינסופית שמובילה את רכטר לחנויות תוים שם הוא קורא (נפלא) מן הדף, הכבוד העמוק שהוא רוחש לקלאסיקה ולג'אז משובח כמו גם למלים עבריות משובחות, הם אבני הבנין לדיוקנו של מאהב: הוא לא מרוצה שכאמא שלו אומרת שחשבה במשך שנים כי הוא נשוי למוזיקה. והוא צודק, כי אלה לא נישואים, אלא סיפור של אהבה שלעולם לא תוחזר לאוהב באותה מידה של רגש עילאי ומסירות מוחלטת. אבל הוא ממשיך לאהוב: בגיל 60 וקצת, יוני רכטר מוכן להצטלם בשיעור פסנתר ליד המורה שלו, ומודה שהרגיש תקוע כפסנתרן ושב ללמוד. ככה אוהבים באמת.
"ולפעמים פגישה/ולפעמים אישה/ורגע שרוגש/ואחר כך נרגע/וזה כל מה שיש", ממשיך רכטר לשיר בחנות של סטיינווי, ומספר ש"המזל שלי היה שהביטלס הופיעו", והבליחו בחייו של הילד שהעדיף את וריאציות גולדברג על פני משחקי אליצור. הם וביל אוונס, פסנתרן הג'ז המלאכי, גאלו את רכטר מחנוניות קטלנית והבעירו בו את מה שהיה נחוץ כדי ליצור בגיל 15 את "דמעות של מלאכים"(עם דני מינסטר), להקים את הרכב הרוק "14 אוקטבות" עם אבנר קנר ולחבור כקלידן ל"להקת כוורת", שם לא מצא את מקומו: הגם שיש לו חוש הומור עדין ואירוניה עצמית מפוכחת, הוא רצה ליצור ברצינות ומתוך מה שלאוזניו נשמע כצעקה, ולנו – כהרמוניה מושלמת.
מבין תחנות חייו של רכטר, המסקרנת ביותר היא זו שבה המלחין המוערך כל כך חובר כפסנתרן מן השורה להרכב המלווה את אסתר עפרים בהופעותיה. היא שרה את "תן לי יד" בביצוע הכי יפה ששמעתי אי פעם, והוא עושה לה י
קולות בפזמון בהערכה גדולה, כאילו היה נער מתלמד והיא – מורתו: כשעופרים מגלה לקהלה שרכטר הלחין את השיר, במחווה מלכותית שרק היא יודעת לעשות, ברור שהוא מסמיק קצת.
אריק איינשטיין, יהודית רביץ, גידי גוב, עלי מוהר, אברהם חלפי, לאה גולדברג, יהודה עמיחי: רשימת המבצעים והכותבים עימם עבד היא הפנתיאון העברי
במיטבו, ומה שמרתק במיוחד הוא הצטנעותו הגורפת בפני כל האנשים הללו, געגועיו לעלי מוהר וחוסר היכולת שלו לראות בעצמו סוג של כוכב. איש פרטי עד מאוד, שמשפחתו (למעט אמו) אינה נחשפת כלל בסרט הזה: איש צנוע מדי, שכישוריו מדהימים ואין בו שמץ של פוזה, וההיפך הגמור ממלחינים-לרגע שקונים את עולמם בשני אקורדים: זהו יוני רכטר של הסרט, ואי אפשר שלא להתאהב בסרט ובגיבור בעל-כורחו.
