"המעון של מיס פרגרין": רומן רדוף
סיפורו המותח של רנסום ריגס, עומד כולו על מניע אחד: הרדיפה. המתח והסקרנות שעובדים להפליא בחלקו הראשון דועכים לקראת סוף העלילה על נער שיוצא למסע נגד מפלצות
הנרטיב של "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" מאת רנסום ריגס (הוצאת כתר, מאנגלית: טל ארצי), מונע על ידי הרדיפה. זהו מניע שכיח למדי בספרות הפנטזיה, ספרות האימה וספרות ההרפתקאות, ובהחלט ניתן לומר שמרבית ספרי הפנטזיה העכשוויים - על שלל תתי-הז'אנר - מציגים נרטיב שכזה. אולם ייחודו של הספר טמון בפנים השונים של הרדיפה, והמרכזיות שלה בכל זמן ומרחב המופיעים בטקסט.
לגיבור הסיפור, ג'ייקוב, נער רגיל למדי, בן למשפחה עשירה מפלורידה, יש קשר מיוחד עם סבו. כשהיה קטן, נהג הסב לספר לנכדו על קורותיו כילד במלחמת העולם השנייה, כאשר נשלח למעון באי מרוחק כדי להימלט מהמפלצות. סיפורים אלו נסבו סביב תמונות דהויות שהציגו ילדים בעלי כוחות משונים. בעוד הוא אינו מצליח למצוא שפה משותפת עם הוריו, ג'ייקוב נאחז בסבו כסלע איתן. גם לאחר שהתבגר וחדל להאמין לסיפורים, ואפילו זיהה תכסיסים אופטיים בתמונות שגרמו לילדים להיראות כה משונים.
אך הכול מתהפך כאשר ג'ייקוב נקרא לעזרתו של הסב, ומוצא אותו לבסוף מתבוסס בדמו. מילותיו האחרונות היו סתומות בעיקרן, אך אמירה אחת היתה ברורה: הוא הנחה את ג'ייקוב להגיע אל האי, שכן המפלצות לא עזבו מעולם והן ימשיכו לרדוף. משוכנע כי ראה מפלצת באזור, וכי היא האחראית לרצח הסב, נתקף ג'ייקוב בסיוטים. הוא מתחיל טיפול פסיכולוגי, ובשלב מסוים - בעקבות שריד מעברו של סבו שמגיע לידיו, הוא נוסע עם אביו לאותו אי מרוחק, להתחקות אחר סיפורו של הסב ואולי אף להשתחרר אחת ולתמיד מהרדיפות.
המוות נוכח בכל
יותר מכך לא נגלה, שכן "המעון של מיס פרגרין" הוא בעיקרו ספר מתח, המנסה גם לשזור מידה לא מבוטלת של אימה בסיפור המעשה. די לומר שבאי, ג'ייקוב אכן מתוודע לעברו של סבו ומגלה כי הסיפורים שסיפר לו על אודות הילדים המשונים נכונים בהחלט. גילויים אלו מובילים לעוד ועוד גילוים, פענוחים מפתיעים והסתבכויות עלילתיות, שהמוות נמצא בבסיסן.
מכאן שאלמנט הרדיפה הוא מרכזי מאוד בספר. הוא מתגלם כל קודם בסיפורו של הסב, המתפקד כמעין סיפור מסגרת. הסב נרדף על ידי הנאצים, שניתן להמשילם בקלות לאותן מפלצות, ובשל כך נשלח לאי המסתורי. אך גם באי הוא נותר רדוף, ולאורך כל חייו נותר רדוף במחשבתו וגם באופן מוחשי, כפי שמתברר. בהתאמה, ג'ייקוב רדוף בסיוטי המפלצות מאז שהיה קטן. בבגרותו תחושת הרדיפה מתעצמת עם מות הסב, וגוברת עוד יותר עם ביקורו באי.
קורותיו באי מזמנות רדיפות נוספות, כאשר גם הילדים עצמם מתגלים כרדופים ונרדפים. כל הדמויות בסיפור, גם המשניות ביותר, נמצאות תחת "כישוף" הרדיפה. ללא קשר לסיפור המתח, הדבר הראשון שאנו יודעים על ג'ייקוב הנער הוא שהעסק המשפחתי המשגשג של משפחתו רודף אותו.
סוגים שונים של רדיפה, על משמעויותיה השונות, מניעים את הנרטיב ומטעינים אותו במתח ודרמה. הרדיפה נמצאת בכל מרחב - ויהא זה שכונת המגורים של ג'ייקוב, בית סבו או האי, ובכל זמן - בין אם מדובר בסיפורי העבר של הסב, בהווה הסיוטי של ג'ייקוב, או בעתיד שנדמה כי לא יהיה בו מרגוע. הרדיפה נוכחת גם במשחקי הזמן שמניח המחבר, ושלא נרחיב עליהם כדי לא להרוס הפתעות אפשריות.
אך האם די בתחושת רדיפה, משכנעת וחזקה ככל שתהיה כדי להחזיק רומן מתח טוב? לעתים, נדמה כי הספר מצליח לסחוב על גבו את כל המטענים הללו ללא קושי. אך בחלקים רבים של הסיפור, ניכר הניסיון לעצב את הרדיפה כמרכזית על חשבון אלמנטים אחרים. בשלב מסוים, עם התבהרות עניינים עלילתיים כאלה ואחרים, גולש הספר לעלילת דרמת מתח אמריקנית זולה, עם ה"שטיקים" הברורים מאליהם: עיצוב עלילה פשטני, הצבת והתרת קונפליקטים כמעט במחי-יד, וסצנות דרמטיות על סף הרגשנות שמנטרלות את המתח ההכרחי כל כך. כל אלו מובילות לטרחנות ולתחושת ספקנות מצד הקוראים.
הספר שואב את עיקר כוחו מהמסתורין, ובכך עוזרות התמונות הישנות שהודפסו אף הן בין הדפים. אך כאשר המסתורין נעלם (גם אם לא במלואו, שכן גם בשיאה של העלילה נטווים חוטים חדשים של גילויים מפתיעים יותר או פחות), הרומן מאבד כמעט לחלוטין את כוחו. עולמם של הילדים המשונים מספק קרקע פורייה לאלפי סיפורים מרהיבים, אך עם התקדמות העלילה יורד המתח, משום שריגס אינו מצליח לעניין אותנו עוד. נדמה שהוא תכנן את הספר עד נקודה מסוימת, ומשהגיע אליה - הסיפור ממשיך מכוח האינרציה, ללא חיוּת כלל.
הדבר גם מוביל לכך שחלקו האחרון של הספר מאכזב מאוד, שכן כל פוטנציאל דרמטי
מתרסק לגמרי, ובמקומו אנו מקבלים רצף של התרחשויות בנליות, הוליוודיות מאוד, שאין בהן טיפה מהקסם שהחלק הראשון ניחן בו. בהתאמה, גם פרטים שנדרשו לפיתוח ולהרחבה אינם זוכים לכך. הדמויות הופכות לפלקטיות והניסוחים (תמיד בגוף ראשון), שלרוב הם מוצלחים למדי - והמתרגמת טל ארצי שמרה על הסגנון הסיפורי המותחהיטב - אפילו הם הופכים מבולבלים, נטולי סגנון וצפויים.
תחושת הרדיפה מלווה גם את הקוראים, אך לא במובן החיובי. המסתורין, המתח, הקסם והסקרנות, שהתקיימו להפליא בחלקו הראשון של הספר, רודפים אותנו ככל שהעלילה מתקדמת - כאילו מזכירים לנו עד כמה הספר יכול היה להיות מוצלח. כיוון שלספר מתוכנן המשך, מעניין לדעת כיצד יטפל ריגס בסיפור החדש, לאחר שהראשון איבד מכוחו. אולי התחלה חדשה זה כל מה שצריך.
"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים", מאת רנסוס רינס. תרגום: טל ארצי. הוצאת כתר. 360 עמ'.
