שלחי לי סנדוויצ'ים ובטריות

למח"ט שלי / מפקד האוגדה שלי / אלוף פיקוד הדרום / הרמטכ"ל / עם ישראל היקר, שלום רב. קוראים לי צח. ביום חמישי לפני שבועיים התקשרת אליי ב-03:00 בלילה לצו 8. לא, לא הופתעתי. הקפצת אותי גם לפני ארבע שנים למבצע "עופרת יצוקה" וכמה שנים לפני זה ל"מלחמת לבנון השנייה". בסדיר נלחמתי ב"חומת מגן", ב"דרך נחושה" ובעוד כמה מבצעים שכבר הספקתי לשכוח.

כן, לצערי אני דור שלישי לפראיירים. סבי ז"ל היה מסוללי כביש בורמה, הדרך הישנה לירושלים. אבי, כמוני, היה לוחם בחטיבת הצנחנים, נלחם ביום הכיפורים בקרב על "החווה הסינית", נפצע קשה וסיכן את חייו בשנית במלחמת לבנון הראשונה. התיק שלי כבר היה ארוז בלילה. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שתתקשר אליי ואל חבריי. לפראיירים לא משנה מה קורה, אנחנו תמיד שם. הגענו בבוקר לימ"ח - יחידת מחסני חירום - שאותה אנחנו מכירים טוב כל כך.

כולם הגיעו:

מני, שהתחתן ביום חמישי ובקושי הספיק להחליף את חליפת החתן במדי ב'

אלי, שהיה לו כרטיס לתאילנד לירח דבש ביום ראשון

מקס, שאשתו בחודש התשיעי

יובל, שמנהל סטארט אפ מצליח

שרגא, שמעיה וסוויסה, אבות לשלושה ילדים

מארק, שלחם גם במלחמת וייטנאם ומסרב לעזוב את הפלוגה

בן שלמה, שמהנדס גינות

רמי, רועה צאן

ניתי המתנחל

איתי האתאיסט ועוד רבים וטובים. 

כולם התייצבו

לפראיירים לא משנה מה קורה, אנחנו תמיד שם

נפרדים בטקס הקבוע

מובן שגם אני הגעתי. לפני שנסעתי - ברכב האישי שלי כמובן - קפצתי להיפרד מהוריי בטקס הקבוע. אבא שלי מחבק אותי וממלמל ברכה, סבתי, אמי ואשתי מחבקות אותי ובוכות. אני לא אוהב שהן בוכות, כי אז גם אני מזיל דמעה.

חותמים על תחמושת, מסדרים את הנגמ"ש

במחסני החירום התחלנו להתארגן בנוהל המוכר. משפצרים ציוד, מתאימים אותו לגוף, מנקים כלי נשק, חותמים על תחמושת, מסדרים את הנגמ"ש, משלימים פערים מקצועיים ועוד. צ'יק צ'ק הגיע הלילה. אף אחד לא התפלא שלא הגיעה ארוחת צהריים או ערב. אנחנו הרי מכירים אותך, אתה עסוק. גם לא התפלאנו שלא הבאת לנו מיטות, אנחנו הרי חי"רניקים ורגילים לישון על הרצפה.

תודה לאל, אחרי 48 שעות הגיעו מיטות, אך המחסור באוכל הורגש. ב-12:00 בלילה קיבלנו "ארוחת ערב" - לחם יבש עם גבינה או חומוס עם נקניק, שהיה צריך להספיק לנו גם לארוחת בוקר. לא, אין לנו מקררים. פשוט היה כל כך קר בחוץ שהאוכל לא התקלקל. ארוחת הצהריים לרוב הגיעה בערב, או שפשוט אכלנו את השאריות של ארוחת הבוקר או ארוחת הערב מאתמול. האמת הרי ידועה, חי"ריניקים לא באמת צריכים לאכול, נכון?

צח ראוך עם ארוחת הבוקר, הערב והצהריים

אנחנו הרי נסתדר לבד. ניסע לבאר שבע או לאופקים ונקנה אוכל, נתחנן לאנשים לתרומות כדי שנוכל לארגן לפלוגה אוכל כמו שצריך. ומה עם בטריות למשקפות ולאמצעים המיוחדים? בטריות, בטריות, בטריות, בטריות ועוד פעם אחת - בטריות. האם זה נראה לך הגיוני שאנחנו צריכים לסבסד גם בטריות?

ולפני שתגיד לי שבסוף הגיעו בטריות, אז אני אגיד לך שהן היו צריכות להגיע בהתחלה, בשביל שנוכל לאפס את האמצעים שלנו ולהתאמן איתם. אולי אנחנו סתם מקצוענים או סתם רוצים להמשיך לחיות, אבל למה אנחנו צריכים לקנות בטריות מהכסף שלנו? אתם מצפים מאיתנו ליכולות של אנשי סדיר אבל לא משקיעים בנו מספיק. כששואלים אותי אם אני רוצה שהבן שלי יהיה לוחם, אני משפיל את עיניי לקרקע ואומר כן.

לך תסביר

ככה חינכו אותי וככה אני רוצה לחנך אותו, אבל אני לא רוצה שהוא ירגיש פראייר כמוני. כששואלים אותי למה אני עושה מילואים, אני מתחיל לגמגם. לך תסביר לאנשים שאחרת לא אוכל להסתכל על עצמי במראה, לך תסביר לאנשים שאיבדתי חברים רבים בלבנון ובשטחים ושאין לי אומץ להסתכל על הקבר שלהם ולהגיד להם שהם מתו לשווא.

כדי שנדע שאתם עומדים מאחורינו

בדרך חזרה הביתה, טרוד ועייף מהצרות שהשארתי ב"אזרחות", עצרתי לשתות קפה. קשיש בשנות ה-80 לחייו לחץ לי יד, אמר לי תודה רבה והתעקש לשלם לי על הקפה. ממש התרגשתי. אם לא הייתי משחק אותה קשוח, הייתי גם מזיל דמעה, כי בשבילו אני נמצא כאן. אנחנו רוצים - וצריכים - מילה טובה. לא דורשים משכורת, לא רוצים מכונית צמודה, ולא חופשות בחו"ל. רק מילה טובה.

באמת שאנחנו לא מבקשים הרבה. מזרנים למיטות עוד לא קיבלנו ועייפנו מלהתלונן על האוכל. בכל מילואים ובכל צו 8 אנחנו משאירים מאחור משפחות, עבודה וחיים שלמים ומוציאים בנוסף לא מעט כסף כדי לזכות לתנאי מחיה נורמליים. אנחנו מבקשים רק מילה טובה, כדי שנדע שאומה שלמה עומדת מאחורינו, שנדע שיש בשביל מה, שנרגיש ששווה, שנדע שלא טעינו כשביקשנו קרבי. שנדע שאנחנו לא פראיירים ושנרגיש שמתייחסים אלינו בכבוד המגיע ללוחמים.

אז מפקדי צה"ל, תעשו לי טובה. לפעם הבאה, ושנינו יודעים שתהיה כזאת, תתארגנו בהתאם. תקנו כבר עכשיו מזרנים, מיטות ובטריות ותחתמו חוזים עם ספקי אוכל. והכי חשוב, תדברו עם אשתי, כי היא אמרה לי שאם עוד פעם אחת אני הולך למילואים אז היא עוזבת אותי.