"למה עוני?": עושר טלוויזיוני נדיר
יכול מאוד להיות שלא שמעתם על "למה עוני?" שמשודרת בערוץ הראשון, וחבל: זהו פרויקט דוקומנטרי חשוב, מרתק ומעורר תקווה שמשודר למאות מיליונים ברחבי העולם, ואולי אף יצליח לגרום להם ולכם לחשוב מחוץ לקופסה
דבר כזה עוד לא היה מאז המצאת הטלוויזיה: סדרה דוקומנטרית בת שמונה פרקים שמשודרת בו זמנית ב-70 מדינות שונות, ול-500 מיליון צופים, לא פחות. מיזם שאפתני ועתיר משאבים וכישרונות , מיזם שנרקם על פני חמש יבשות ומטרתו אחת ויחידה - לגרום לנו לחשוב מחדש על עוני.
ביקורות נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:
"גיבורי תרבות": יוני רכטר גיבור-על
"אמא ואבא'ז": בוטה, אך לא אמינה
"סמול טוק": המראיינים עושים העבודה
"למה עוני" - הסדרה והסרטונים הנלווים אליה - מטפלת בשאלה שממשלות, מלכות יופי, מטיפים דתיים ומובילי מחאות חברתיות בתרבויות שונות נאלצים להידרש לה כל הזמן: אין תרבות אנושית אחת ללא עוני, ואין יום בהיסטוריה האנושית המודרנית שבו העוני לא מירר את חייהם של אנשים רבים מדי. ובכל זאת התשובות האינסטינקטיביות כמעט לשאלה "למה", יהיו אחת משתיים: א. העניים אשמים בעוני כי הם לא עובדים - מי שרוצה יכול תמיד למצוא תעסוקה. ומנגד, ב. עוני הוא תוצאה של נסיבות. שליטים שבידיהם המפתח לשינוי נסיבות גיאופוליטיות וחברתיות ולחלוקה של משאבים הם האחראים להפחתת העוני.
בין שתי התשובות האלה מתקיימות מדינות רווחה ומדינות קפיטליזם חזירי, מבצעי התרמה ונדבות לעולם השלישי ולעניי עירנו, מבצעי העצמה וחינוך ורפורמות אגרריות ומאבקי תאגידים וכל המגוון המבהיל של הפעילות הכלכלית האנושית, ולעתים רחוקות מדי בתוך קדחת העשייה מתפנים הקודחים לשאול את עצמם, למה עוני: אולי סדרת טלוויזיה שמכוונת למאות מיליונים תאפשר לכמה מהם לחשוב מחוץ לקופסה.
ולפני שאדבר בשבחי הסרט הראשון, "אמהות סולאריות", צריך לומר כמה מילים חריפות למחלקת יחסי הציבור של הערוץ הראשון: זו לא הפעם הראשונה שאתם רושמים כישלון טוטאלי ומהדהד בטיפול בחומרים משובחים וחשובים גם יחד. "למה עוני" היא דוגמה נפלאה לחשיבותו של שידור ציבורי, מפני שבמסחרי לעולם לא היו מקרינים דבר כזה. במקומות אחרים בעולם, רתמו תחנות טלוויזיה ציבוריות את משאביהן להפצת המשדר, כולל הקמת אתרים מיוחדים, שיתוף פעולה עם מערכות חינוך מקומיות, דיונים ציבוריים והרצאות וכיוצא באלה.
ומה אתם עשיתם? שלחתם לינק לצפייה לעיתונאים? מי נתן לכם, בחסות האגרה שאנחנו משלמים כדי לפרנס אתכם, את הזכות להיות כל כך עצלים, לא יצירתיים ולא יעילים? כי "למה עוני" היא פנינה אמיתית, ואם לא צפיתם בה, זה בין היתר בשל התנהלותו של הערוץ הציבור שכנראה לא מאמין בחובתו למשוך צופים. וזה מרתיח, וזה מחייב שידורים חוזרים, כדי שלא תפסידו.
ועכשיו, "אמהות סולאריות": סרט מופתי שהוא תערובת של אגדה למבוגרים עם סוף טוב ומציאות איומה ומדכאת, סיפור אופטימי ומחוייך בלב המדבר צחיח וגם סיפור עמוק על קורבנות של נסיבות - שאפשר, אם רק רוצים, לשנות אותן מהקצה אל הקצה.
רפיעה חיה באוהל בדואי, בכפר זעיר בפאתי ממלכת ירדן. אין עץ, אין שיח, אין תקווה: היא אשתו השניה של עליאן, אם לארבע בנות שהן משוש חייה, אנלפביתית, עניה עד כדי כך שעצי ההסקה שהיא מבעירה בתוך האוהל הם שרידים של ארונות נושנים מנסורת ודבק.
כשראוף, יועץ ממשרד האנרגיה בעמאן, מגיע לכפר ומנסה לשכנע אותה לנסוע להודו לשישה חודשים ולחזור עם תואר של מהנדסת סולארית, מקצוע והבטחה לעבודה מסודרת בתשלום - האם תאמין לו? הצופים מצחקקים כמוה ומתלווים אליה למסע מופרך ומופלא, מסובך וכמעט בלתי אפשרי, יצירתי ופורץ גבולות, תוך שהם מצויים במתח: האם באמת אפשר? האם באמת תוכל, למרות ההתנגדות של הבעל והמשפחה והאיסלאם בכללותו, לצאת בעצמה מהקופסה המדכאת בה היא כלואה?
הסרט עוקב אחריה ואחרי אום באדר, אם לתשעה מאותו כפר. שתיהן נבחרו מבין 27 נשים מכל העולם ללמוד ב"ברפוט קולג'" בהודו, מיזם חינוכי שמעצים נשים ומקנה להן מיומנות מעשית בתכנון והרכבה של חלקים שמשמשים ליצירת אנרגיה מהשמש, המשאב היחיד המצוי בשפע בכפר של רפיעה. לבושתי אני צריכה לומר שאינני יודעת אפילו את שמותיהם של החלקים הללו ומה הם עושים, אבל גם רפיעה ואום באדר לא יודעות. אפילו לכתוב הן לא יודעות. גם אנגלית לא. את כל זה, ואת כוחה של סולידריות נשית עם אמהות כמותן מגוואטמלה, ניקרגואה, ניגריה ובורקינה פאסו, ילמדו בחצי שנה: מהרגע בו הן פוגשות בובת ענק מחומרים ממוחזרים שמברכת אותן ב"נמסטה", ועד לדיפלומה הנכספת אחרי מבחן מפרך. מי שצפה ליווה אותן בהשתאות גוברת והולכת: זה עובד!
מהמורות לא חסרות. עליאן שנותר בבית מסרב לטפל בבנות שלו ומתקשר לרפיעה להתלונן על כך שהן חולות ומקומה בבית. אום באדר יצאה למסע מלווה בבנה הבכור, שרובץ כל היום על מזרן ולא עושה כלום חוץ מלחזק את ההגמוניה הגברית של בני הכפר ולתמוך בעליאן, ואבלה וחפוית ראש רפיעה חוזרת הביתה - מתמרדת. היא לא יכולה עוד לצפות בחוסר המעש ובפטליזם של בני כפרה, היא מוכרחה לשוב להודו וראוף מהממשלה עוזר ומפשר בינה לבין השובניסט הביתי, מתווך בין תרבויות ומסייע לה לשוב לקולג'. וכן, היא מסיימת בהצטיינות. אבל זו רק תחילתו של הסיפור.
כי כשההנדסאיות הסולאריות המדופלמות שבות מהודו, צריך להקים אגודה סולארית ולדאוג לכך שהגברים לא ישתלטו עליה וידירו את הנשים מעבודה בחסות הנוהג האיסלאמי ושאיפות הדיכוי שלהם. עוד צריך לברר איך בכלל מקימים אגודה, ואיך משכנעים עוד נשים ללמוד מקצוע כשהבעלים והחמיות והכפר והדת מתנגדים: ואיך לכל הרוחות עושים מזה כסף.
בסוף הטוב רפיעה מצליחה לבנות בית לה ולבנותיה, ועושה בו מעשה אלוהי של ממש: היא מחווטת את מה שטעון חיווט, ויהי אור. בית, אנרגיה, עבודה: לה ולבנותיה נשקף פתאום מסלול של עתיד בתוך החול החדגוני של חייהן.
הנס בסרט הזה הוא העובדה שפשוט אי אפשר לזפזפ. הוא עשוי כל כך נכון ויפה, ומציג מציאות מורכבת של ניוול חברתי, פטריארכליות קיצונית, מרדנות במידה ותיווך ממשלתי נאור. כולם חוברים להשיג מטרה רחוקה מאוד ומצליחים,
כולל הסרט עצמו שמצליח להאהיב אישה בדואית אחת מאמצע המדבר על הצופים, מבלי לחטוא בשיפוטיות או באקזוטיות, מבלי להתערב בדרך בה היא בוחרת לנתב את גורלה.
וכשגורלה של רפיעה משתנה, מגיע זמן המחשבה. למה נבחרה? מפני שנשים עניות יותר מגברים. מפני שמאות מיליוני נשים חיות בתרבויות מדכאות, וצריך להבין שהן כוח עבודה עם פוטנציאל לחולל שינוי. מפני שיזמי הברפוט קולג' ההודי מסבירים כי גברים לא יישארו בכפר אלא ילכו לחפש עבודה בעיר, והנשים יוותרו עם הילדים וללא יכולת מעשית לפרנסם: וגם כאשר כל זה כבר אינו נכון, כמו בתרבות מערבית ומתקדמת כשלנו, עדיין יש בעולם יותר מדי גברים שישאלו נשים את השאלה שראוף מהממשלה מציב לרפיעה: "איך תסעי ללמוד? יש לך סידור לילדים?".
שאלות כאלה ואחרות יתעוררו גם בפרקים הבאים. יום ה' ב-21:00, ערוץ ראשון, פרק שני. לא תפרגנו לעצמכם לפחות שעה בחברת 500 מיליון צופים, גם אם זה לא האירוויזיון, אלא מבצע טלוויזיוני חשוב, מורכב ומחכים בהרבה?
