ברק פרש, המדיניות לא תשתנה
גם אם שר הביטחון הדומיננטי ביותר מאז רבין לא יכהן בממשלה הבאה - והדבר כלל לא בטוח - המדיניות הישראלית לא צפויה להשתנות. למחליף האפשרי יעלון תפישת ביטחון דומה ל"4 הרגליים" של ברק. וגם: איך נראתה מערכת היחסים בין גנץ לברק
הודעת ברק על פרישתו מהחיים הפוליטיים לא בהכרח מסיימת את הקריירה שלו כשר ביטחון. קיימת אפשרות סבירה שאהוד ברק יהיה שר הביטחון בממשלה הבאה אם תורכב על ידי נתניהו וליברמן. אמנם אין כרגע מידע מהימן לבסס עליו הערכה כזו, אבל יש לא מעט "סימנים מעידים" שהטרויקה: ביבי, ליברמן וברק, ישמחו לתפקד ביחד אחרי הבחירות.
הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet
ברק פורש - דיווחים נוספים ב-ynet
אהוד ברק הודיע: פורש מהחיים הפוליטיים
מה יעשו שמחון, וילף ונוקד? "נכבד את הצעד"
ברק יטוס מחר, "העצמאות" שוקלת את דרכה
ברק גם לא שלל אפשרות זו כשנשאל עליה במפורש במסיבת העיתונאים שבה הודיע על הפרישה. לכן מוקדם אולי לסכם את עשייתו של ברק כשר ביטחון ולנסות לחזות את מה שיקרה אחרי לכתו. אבל זו בהחלט הזדמנות ראויה לבחון את מדיניות הביטחון ואת תפישתו האסטרטגית של אהוד ברק - שר הביטחון הדומיננטי ביותר שהיה כאן מאז ישב יצחק רבין בלשכת שר הביטחון.
זו גם הזדמנות להתבונן על מערכת יחסיו המורכבת של ברק עם הרמטכ"לים והמטכ"לים שעליהם פיקח וניצח כשר ביטחון. חרף ניסוחיו המפותלים, מדיניות הביטחון של ברק הייתה ועודנה קלה להבנה ופשוטה ביישומה כאשר מבינים אותה.
ברק סבור, כמו בן גוריון בשעתו, כי אין פתרון צבאי לסכסוך הישראלי-ערבי. מחד - הערבים אינם יכולים לזרוק אותנו לים באמצעות מתקפה של צבאות סדירים וגם לא באמצעות מלחמות התשה עקובות מדם שמנהלים נגדנו מדינות מוסלמיות או ארגוני טרור שנתמכים על ידם. מאידך - אנחנו איננו מסוגלים לאכוף בכוח הנשק על הערבים להפסיק להילחם בנו ולהשלים עם קיומה של מדינה יהודית ריבונית בלב האזור המוסלמי.
מכאן שצריך לשאוף להרתיע את אויבי ישראל ולהשיג הפסקות ארוכות ככל האפשר בין סבב אלימות אחד לשני. בין אם "הסבב" הוא מלחמה כוללת, מערכה מוגבלת או מבצע קצר בנוסח "עמוד ענן". ברק סבור כמו דוד בן גוריון ורבין בשעתם כי הרגיעה שמדינת ישראל משיגה (באמצעות הרתעה) אחרי כל סבב כזה מאפשרת לה לקדם את כלכלתה, את הביטחון ואת החינוך באופן שמעניק לה יתרון ארוך טווח על פני אויביה.
מכאן נגזרת האסטרטגיה, או מה שמכונה "תפישת הביטחון" של ברק שלמעשה אימצה את תפישת "שלוש הרגליים" של בן גוריון: הרתעה, אתרעה, והכרעה. אלא שאצל ברק נוספה רגל נוספת והיא ה"הגנה". מערכות ההגנה האקטיביות ליירוט רקטות וטילים (כיפת ברזל, למשל) היא ביטוי פרקטי לרגל הרביעית בתפישת הביטחון הברקית.
מאפיין נוסף של האסטרטגיה הברקית היא שאיפה להישגים מדיניים וצבאיים באמצעות הפעלה עקיפה של "מנופי לחץ" פוליטיים ותודעתיים על מקבלי ההחלטות בצד האחר. דוגמאות לא חסרות החל במבצע "ענבי זעם" בתקופתו של ברק כרמטכ"ל ובאחרונה בהקשר לגרעין האיראני והאיום במהלך קרקעי במהלך מבצע "עמוד ענן".
גם אם ברק לא יהיה שר ביטחון בממשלה הבאה סביר מאוד להניח שמדיניות הביטחון של יורשו לא תהיה שונה. השר משה (בוגי) יעלון, למשל, הוא מועמד ראוי וכנראה מאוד מקובל על נתניהו כשר ביטחון פוטנציאלי בממשלה הבאה. אבל אם לשפוט על ניסיון העבר אין הבדל בין תפישת הביטחון של בוגי לזו של אהוד. העובדה ששניהם צהובים זה לזה נובעת ממניעים פוליטיים ולא מחילוקי דעות אידיאולוגיים או אסטרטגיים.
"הבדל במידת התחכום"
על מערכת היחסים בין ברק לבין הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי ובין אנשי לשכותיהם כבר אמר מבקר המדינה את דברו בשתי טיוטות דו"ח שאינן מחמיאות לאף אחד מהצדדים. זה היה מאבק אגו וכבוד בין שני אנשים שכל אחד מהם ניהל אותו בצורה יצרית וברוטאלית על פי סגנונו וסגנון עוזריו. ההבדל היה במידת התחכום שבה נוהלה המערכה הייצרית והמיותרת הזו.
כמות "הפאולים" הציבוריים שעשה הצד שפעל בפחות תחכום הייתה רבה וגלויה יותר לעין מאלה שעשו הלשכה והאישיות המתוחכמים. אבל היו גם חילוקי דעות ענייניים-מבצעיים בין ברק לאשכנזי שגם הם הותירו דם רע בין שני האישים. המקרים הבולטים ביותר היו בהקשר לסיום מבצע "עופרת יצוקה" וכמובן עיתוי התקיפה של מתקני הגרעין באיראן. הרושם הוא העימות בין ברק ואשכנזי בעניין זה נבע בעיקר מהעובדה שנתניהו ושר הביטחון לא שיתפו את אשכנזי (וגם את דגן ודיסקין) ברזי "הפעלת המנופים" שביצעו על דעת הקהל הבינלאומית במטרה להביא לסנקציות משתקות על איראן.
לעומת היחסים העכורים עם אשכנזי ואנשיו, יחסי ברק עם הרמטכ"ל בני גנץ והמטה שלו מתאפיינים כעת בקורקטיות נינוחה. בהתחלה זה לא היה כך. גנץ, כזכור, לא היה בחירתו הראשונה וגם לא השנייה של ברק לכהן כרמטכ"ל. לא במעט בגלל התבטאותו בעניין "ריח הגווייה" שנודף מפרשת המסמך שזייף הרפז ואשר הפכה חיש מהר לפרשת אשכנזי-ברק. התבטאות של גנץ התפרשה כהתייצבות לצדו של אשכנזי.
אבל בכך לא תמו החיכוכים. אחרי כניסתו לתפקיד נאלץ גנץ לספוג בחריקת שיניים את מעורבותו, והדומיננטיות הפעילה של ברק במינויי בכירים במטה הכללי. הפצ"ר למשל ואחרים. ברק עיכב מינויים והרבה להבהיר מי כאן בעל הבית. בתחום המבצעי לעומת זאת שוררים הבנה והרמוניה יחסיים בין שר הביטחון לרמטכ"ל גנץ ולאנשי מטהו.
גנץ מעריך מאוד את חשיבתו האסטרטגית והטקטית של ברק ואת הניסיון המבצעי והמדיני הרב שצבר שר הביטחון. ברק מעריך את קור הרוח, הפתיחות, המתינות והמצביאות השקטה שמאפיינים את גנץ. לכן השניים מסתדרים לא רע. התנהלותם זה לצד זה במהלך מבצע "עמוד ענן" היא דוגמה לכך. יש במטה הכללי ובצבא מי שטוענים כי "לגנץ אין מרפקים" וכי אופיו הוותרני של גנץ הוא הסיבה האמיתית ליחסים הקורקטיים ואפילו הטובים בינו לבין ברק הכוחני.
טענה זו אינה עומדת במבחן המציאות לנוכח המחלוקת החריפה שנתגלעה בין השניים בעניין התקיפה של מתקני הגרעין באיראן. בתחילת תקופת הרמטכ"לות של גנץ, צידד ברק בתקיפה ישראלית עצמאית בלי תיאום מראש עם ארה"ב - לפחות זה הרושם שהוא, ברק, עמל קשה ליצור בוושינגטון ובדעת הקהל העולמית. גנץ צידד בגישה הגורסת כי השימוש באופציה צבאית כלשהו כלפי איראן צריך להיעשות בשיתוף פעולה עם ארה"ב או לפחות בתיאום עמה.
אולם בחודשים האחרונים נראה כי חילוקי הדעות - אולי למראית עין - שהיו בעניין הזה סולקו הצידה. מדוע? אולי מפני שברק ונתניהו הגיעו למסקנה שעניין התקיפה אינו אקטואלי עד לאביב הקרוב ואולי מפני שברק הגיע למסקנה שחילוקי הדעות הפומביים עם נשיא ארה"ב בתקופת בחירות לנשיאות הפכו לבומרנג המסכן את האינטרסים של ישראל - ואולי משתי הסיבות גם יחד.
גנץ מטבעו אינו מחפש עימותים, הגם שאינו נרתע מהם כאשר הם עקרוניים והם נקרים על דרכו. לכן גם הוא אינו לוחץ לסכם את הוויכוח בעניין התקיפה באיראן. מי יודע - אולי עד שתגיע שעתו של הוויכוח להתלהט פעם נוספת יאייש מישהו אחר את לשכת שר הביטחון ואם יהיה זה ברק - אולי עמדתו תהיה שונה.
סוגיית סגן הרמטכ"ל
נושא נוסף ששנוי במחלוקת בין הרמטכ"ל לשר הביטחון המכהן שייך גם הוא - איך לא - לתחום המינויים. ליתר דיוק: עניין מינוי הסגן. גנץ מעדיף את אלוף גדי אייזנקוט (מפקד פיקוד צפון בתפקידו האחרון). ברק לעומת זאת לא פוסל אך לא מתלהב ולא מאשר את המינוי. מקובל לחשוב כי ברק אינו רוצה באייזנקוט כי זה התייצב לצד אשכנזי בפרשת מסמך הרפז וכי היה לו חלק זעיר, בלי ידיעתו, בהדלפת המסמך לתקשורת.
היועץ המשפטי לממשלה קבע כי אין מניעה משפטית למינויו של אייזנקוט כסגן הבא של גנץ. אך ברק בשלו. באחרונה הוא ראיין שלושה מועמדים לתפקיד: את האלופים גדי אייזנקוט, אבי מזרחי וטל רוסו ובסוף דצמבר כנראה יפרסם את החלטתו. דבר אחד כבר הצליח ברק להוכיח בעצם ניהול התהליך: הוא אמנם אינו רמטכ"ל על, אך בנושא המינויים וקביעת דמותה של שדרת הפיקוד הבאה של צה"ל - הוא בעל הבית הדומיננטי.
בכל שאר הדברים הוא נזהר בקלה כבחמורה בכבודו של גנץ. לאור מציאות מורכבת זו קשה מאוד להעריך איך תשפיע פרישתו של ברק מתיק הביטחון על מדיניות הביטחון
ועל מערכת היחסים עם הפיקוד הבכיר של הצבא. זאת בהנחה שטעונה עדיין הוכחה שברק אכן פורש. סביר להניח שלא יהיה מהפך בתפישה האסטרטגית המקובלת על ממשלת ישראל ושגם מדיניות הביטחון לא תשתנה גם אם יהיה מישהו אחר שר ביטחון. יעלון למשל.
אשר ליחסים עם הרמטכ"ל גנץ - אפשר להניח שברק ימליץ לממשלה עוד לפני הבחירות על מועמדו לסגן הרמטכ"ל ובכך יבוא הקץ לפרק נוסף בסאגה המעצבנת. אשר ליחסים בין הרמטכ"ל לשר הביטחון הבא, סביר להניח שהם יהיו לא פחות טובים והרמוניים מאשר מערכת היחסים הנוכחית בין ברק לצה"ל. עם זאת, אין ספק שנוכחותו של ברק במשרד הביטחון תחסר בשנים הקרובות. בעיקר בגלל תרומתו הזהירה והמפוכחת לעיצוב היומיומי של התנהלות מדינת ישראל אל מול הטלטלה בעולם הערבי ואל מול הגרעין האיראני וכן - גם בגלל חתירתו להסדרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
לפנייה לכתב/ת 
