"בגוף הדברים": בגוף היא כנראה מבינה

כשמו כן הוא, "בגוף הדברים", ספר הביכורים של ענבר אשכנזי (הוצאת גוונים) עוסק בגוף, ובמקביל - מבקש לפצח את הלבה. את אותו גרעין נחבא של אמת כפי שהוא נחשף במצבים קיצוניים. בקובץ הסיפורים ישנם אחד-עשר מקרים פרטיים, שאינם קשורים זה לזה אלא מבחינה תמתית: בכולם יש אובדן ושבר. אשכנזי בוחנת את הסיטואציות השונות דרך פרספקטיבות מגוונות; תוך מעברים מגוף ראשון לגוף שלישי, מקול גברי לנשי, ועל ידי ייצוג של הטראומה והאובדן דרך הגוף.

הדבר שבולט מיד בכתיבתה של אשכנזי הוא ממד החקירה הפולשנית. סגנונה נשען על נבירה קדחתנית בגופן ונפשן של דמויותיה. כך לדוגמא, נפתח הסיפור הראשון בפעולה ארוטית משהו, הנתמכת בסגנון הפתייני של המספרת. אשכנזי אינה פוסחת על אף פיסת עור בגופה של האישה, וההתעקשות לחקור ולחפור בגוף מגבירה את האפקט הדרמטי כאשר צוברת הארוטיות משמעויות מקאבריות.

"בגוף הדברים". ספרה הראשון של ענבר אשכנזי

אך הסופרת אינה מתעניינת במקאבריות לשמה, לפחות לא בסיפור זה, והיא חותמת אותו בתפנית רגשית מפתיעה. כמעט מבלי שנרגיש, נבנה לפנינו מהלך פרוזאי עדין המניח על אותו מישור את הארוטיקה המופגנת, חקר הגוף הנשי, אלמנוּת וחייה של האישה לאחר מות הבעל בפעולה צבאית. אשכנזי מפלסת לנו את הדרך להבנת הדמות באמצעות ירכיה, גרביוניה, אבלותה, מועקתה אל מול המחויבות החברתית עם מות הבעל, עד לסוף המפתיע.

הבשר החשוף

מהלך זה, של חקירת הגוף על כל פיסת עור, שערה, איבר ותפקודו, בא לידי ביטוי בכל אחד מהסיפורים (אחד מהם הוא סיפור גרפי). למעשה, אשכנזי משחזרת את אותה תבנית לאורך הקובץ כולו: העיסוק בגוף במקביל לעיסוק בתהפוכות הנפש, עיצוב נרטיב מסוים והצגת תפנית לקראת סיומו. כיוון שכך, קשה לנתק את ההתרשמות החיובית מהסיפורים הראשונים, מהיעדרה מאלו שבמחציתו והלאה. לטעמי, הכוח הדרמטי של תחילת הקובץ נחלש ככל שאנו מעמיקים בקריאה, משום המודעות למהלכים שהסופרת מבצעת. לא עוזרות גם השליטה בשפה והבחירות הלשונאיות והסגנוניות המרשימות - הסיפורים הופכים צפויים במידה רבה ולפיכך, פחות משכנעים.

לעתים, מצליחה אשכנזי ללכוד את הקורא בזכות סיפור מסוגנן, מגובש ומעניין. "ליצ'י" הוא דוגמא טובה לכך, בעיקר משום שהוא נשען כמעט לחלוטין על תיאור חיצוני של גבר, הנמסר מפיה של המספרת כאילו במהלך שיחה עם חברה. לעומת זאת, הסיפור הגרפי בעל הכותרת המצוינת, "קורות נדודי שנתי", הוא יצירה בוסרית שאינה מצליחה, הן בטקסט והן באיור, לעניין, לחדש או לשאת על כתפיה את מטעני האכזבה והאובדן של הגיבור. סיפורים אחרים כמו "אגם ויער", "שן ארבעים וחמש" ו"הכי קרוב לאהבה", מוצלחים למדי מבחינת עיצוב העלילה והדמויות.

לסיפורים יש ממד רגשי חזק, וטיפול שובה לב בהגנה עצמית, אובססיביות ותחושת זרות - אך סופם חלש, לא משכנע וכזה שאינו ממצה את הדרמה המזוככת והמתח העצור הגלומים בסיפור המעשה. זאת מכיוון שהסיפורים מסתיימים במפתיע ונגדעים בשלב מוקדם מדי, או שהפתרון אינו מספק וניצב רפוי למדי לעומת הזקפה האיתנה של כל מה שקדם לו.

לזכותה של אשכנזי יש לזקוף את היעדר המיסוך. לא רק שהיא אינה נרתעת מתיאורים גרפים, היא נמשכת אליהם ומצליחה למשוך גם את הקוראים לאותה חקירה פולשנית של גוף האדם - גבר ואישה גם יחד. התיאורים שלה אינם בוטים, ויש בהם מיזוג מעניין של ארוטיות ודחייה, עוצמה וחידלון, תשוקה ואין אונות. הסופרת מנתבת את התהליכים שעוברות הדמויות בסיטואציות הקשורות לאובדן, דרך בחינה של גופן ויוצרת הקשרים מעניינים בין שני האלמנטים הללו.

אך על אף היכולת הברורה של אשכנזי להביע עצמה במילים, לא כל הסיפורים מגובשים דים. למרות השפה הבשרנית, העסיסית, הקודרת לפרקים והחכמה, לא ניכרת אמירה סגנונית משמעותית מספיק בקובץ הסיפורים הראשון שלה.

תמצית האובדן

אולם, ולמרות זאת, אמירה רגשית דווקא נמצא בספר. הקשרים שיוצרת הסופרת בין הגוף לבין האובדן (ויהא זה שכול, אובדן זהות, אובדן אם, שבירת מערכות ההגנה או אהבה נכזבת) מצביעים על תפיסה קמאית כמעט של דינמיקה רבת עוצמה - ופעמים רבות הרסנית - בין הגוף והנפש. באמצעות חקירת הגוף, על פצעיו ומשבריו, נחשפות אמיתות נסתרות, צלקות נפשיות ומצוקות מתהוות. בחברה המערבית, אשר מכוננת פרדוקס של חשיפת יתר לצד שמרנות והסתרה, זוהי אמירה בעלת תוקף, אך גם בה אני מוצא בעייתיות.

הבעייתיות נובעת מאיזשהו הכרח חברתי-חיצוני לנתב את הארוטיות הספרותית

ואת בשר הגוף לתמות קודרות, אלימות, חשוכות. כאילו במציאות העכשווית לא תתכן כתיבה על הגוף ללא עירוב של מוות, חילול ומשקעים.

לפיכך, ספרה של אשכזני מנכיח את היעדר הכתיבה הארוטית בספרות הישראלית העכשווית: סיפורים שיחגגו את התאווה, התשוקה והמין מבלי לגלוש לפורנוגרפיה זולה, ללא רגשות אשם ומתוך פתיחות כנה ומשחררת. ספרות שאינה זקוקה לכובד המשקל של המוות כדי לעסוק בגוף ובפרצי החיוּת שהוא מעורר. זוהי כמובן לא היתה מטרתה של אשכנזי, אך דווקא משום שניכר כי היא מצליחה לדייק בניסוח חקירת הגוף, עולה גם ההחמצה מחוסר ההנאה.

את "בגוף הדברים" היה נכון להוציא לאור לאחר עריכה מדוקדקת יותר, לטעמי, שהיתה מיטיבה עם הסיפורים. קיים פער בין סיפורים טובים מאוד, סיפורים טובים אך מאכזבים וסיפורים בוסריים ולא מגובשים. כמעט בכולם מצליחה אשכנזי להבליט את אמירתה הרגשית ואת יכולותיה הספרותיות, גם אם הן אינן מגיעות לכדי מיצוי, ובשל כך - היא מצליחה גם לעורר סקרנות לגבי יצירות נוספות שתכתוב.

"בגוף הדברים", מאת ענבר אשכנזי. הוצאת גוונים. 191 עמ'.