רוצים ילד חכם יותר? למדו אותו להפעיל את הדמיון

"הסימן האמיתי לפיקחות (אינטליגנציה) הוא לא ידע אלא דמיון" (אלברט איינשטיין)

במהלך חייו בחן אלברט איינשטיין את הדרך שהובילה אותו לגלות חלקים נסתרים בעולם, ונוסף על תרומתו האלמותית למדע הוא מספק לנו גם תובנה על התפתחות המוח החושב. מה הקשר בין דמיון וחשיבה ומי משני הגורמים משפיע יותר על השני? לחוקרי ההתפתחות יש כיום תשובה (עשורים רבים אחרי שאיינשטיין צוטט באמרה זו במכתב אישי שכתב): הדמיון מעשיר את התפתחות החשיבה.

מהי חוכמה?

בעוד הנתונים הביולוגיים עימם אנו נולדים מכתיבים את רמת המשכל שלנו, הם אינם קובעים עד כמה נהייה חכמים. חוכמתנו בנויה "מהפועלים" שבמוחנו: הזיכרון, הסקירה, האבחנה בפרטים, סוגי הקשב השונים, יכולת המיון ועוד ועוד. אבל לכל אלה דרוש מנהל. סמכות שתדע לתפעל את הפועלים בתזמון הנכון, שתדע לתכנן ולקבל החלטות ואף לעמוד בלוחות זמנים, ובעיקר שתדע לזהות תקלות, באיזה נקודה דרוש שינוי בתוכנית וכיצד למצוא פתרון.

עוד כתבות של יעל זקוב בערוץ הורים :

נולד לכם פג? כך תעזרו לו להדביק את הפערים

שלב אחר שלב: איך ללמד ילדים להתרכז

מפתח חשיבה מרחבית: למה חשוב לשחק בפאזל

המנהל במוחנו הוא למעשה סט של יכולות הנקראות בשפה המקצועית "תפקודים ניהוליים" (executive functions). מומלץ להורים להכיר מונח זה ואת השפעתו על התפתחות יכולות החשיבה של הילדים, שכן דווקא התחום הזה של החשיבה מושפע ביותר מהסביבה אליה נחשפים הילדים מרגע לידתם.

חוקרי התפתחות יכולים לקבוע כעת כי יכולות חשיבה אלו משמעותיות יותר מרמת האי.קיו, מבחינת מוכנות של הילדים לקראת בית הספר, להצלחתם בלימודים ובהצלחתם בחיים בכלל. התפקודים הניהוליים מאפשרים לתכנן ולפעול ביתר דיוק: לחשוב רגע לפני פעולה, להתמודד עם אתגרים בלתי צפויים, להתעלם מהפרעות ולהישאר ממוקדים.

בלב התפקודים הניהוליים נמצאת היכולת לשליטה עצמית, כלומר עיכוב התגובות האימפולסיביות, זכרון עבודה - הזיכרון לטווח קצר המאפשר לנו לשמור את הפרטים הדרושים לביצוע פעולה, יצירתיות - חשיבה "מחוץ לקופסה", היכולת לראות דברים מנקודת מבט אחרת והסתגלות מהירה לשינוי בנסיבות.

הקשר בין תפקודים ניהוליים ומוכנות ללימודים

בשנת 1990 התכנס בארצות הברית פאנל מיוחד של מומחים ואנשי ממשל וקבע את המטרה הבאה: עד שנת 2000 יגיעו כל ילדי אמריקה מוכנים לבית הספר. ועדיין, יותר מעשור מנקודת הזמן שצוינה בהחלטה,

מנסים המומחים לברר סוגיה חשובה ועקרונית: מהי מוכנות ללמודים?

מסתבר שהכרת האותיות והמספרים הם המרכיבים הפחות משמעותיים לילדים בהגיעם לכיתה א' ומה שיותר חשוב היא יכולתם להתמקד במשימות שמולם, לעכב תגובות לא מתאימות, גמישות חשיבתית המאפשרת פתרון בעיות ויכולת לבדיקה עצמית. כלומר: תפקודים ניהוליים.

לצורך עידוד ושיפור יכולות אלו פותחה תכנית לימודים מיוחדת הנקראת "כלי חשיבה" (tool of the mind) שעיקרה פיתוח משחקי דמיון בגן. אדל דיאמונד, פרופ' לנוירופסיכולוגיה התפתחותית מאוניברסיטת בריטיש קולומביה שבקנדה המרבה לחקור את התפתחות התפקודים הניהוליים בגיל הרך, בדקה גם את יעילות התוכנית המופצת בגנים. ממחקריה עולה שילדי הגן שכוונו לשחק במשחקי דמיון עשירים, הצליחו יותר בלימודים. במאמרים מקצועיים ובהרצאות בכנסים היא מתארת את הקשר בין משחקי הדמיון ובין התפקודים הניהוליים.

לדבריה ילדים המשחקים במשחקי דמיון משפרים את זיכרון העבודה שלהם כשהם צרכים לפעול לפי התפקיד במשחק (למשל: לזכור מי השוטרים ומי הגנבים), הם נדרשים להקשיב לילדים האחרים שתורמים לסיפור ולומדים לדעת להגיב בהתאם.

המשחק גם עוזר לילדים לתרגל את היכולת להתאפק ולעכב את התגובות האוטומטיות. כל ילד יודע שאם הוא משחק את התינוק של המשפחה הוא לא יכול לנהוג באוטו, אפילו אם ממש "בא לו" לסובב את ההגה עכשיו. ילדה המשחקת בכאילו צריכה להתמודד ולהתאים את עצמה למה ששותפיה מוסיפים למשחק, גם אם לא כך דמיינה מראש את השתלשלות הדברים.

בנוסף, כאשר מתעוררות בעיות, הילדים מתרגלים את היכולת למצוא פתרון ולחשוב באופן יצרתי, כמו בדוגמה מצחיקה ששמעתי מאמא: ביום שישי לפני לכתן לישון קבעו האחיות לחגוג יום הולדת לאחת הבובות. בשבת בבוקר, נרגשת מהאירוע, התעוררה הקטנה, הכינה את הבובות שלה ואת "הכיבוד" וחיכתה לאחותה שתגיע עם שאר החבורה. האחות הגדולה התמהמה בשינה טובה של שבת בבוקר.

"אתן מאחרות", העירה הקטנה את אחותה, "כולם מחכים". הגדולה והפיקחית לא התבלבלה ואמרה: "אל תשאלי מה קרה! בלילה לולה (הבובה) לא הרגישה טוב, הייתי חייבת לקחת אותה לבית החולים, היא לא ישנה כל הלילה, הרופא אמר שהיא חייבת לנוח". אחרי משא ומתן קצר, נדחתה המסיבה כדי שהבובה תוכל לישון עוד קצת.

"אל תשאלי מה קרה! הבובה לא ישנה כל הלילה"(צילום: shutterstock)

לדמיין - ולהתמודד עם מטלה משעממת

יכולת השליטה העצמית חשובה לאורך כל החיים: היכולת להתמיד במטלה חשובה אך משעממת, להרגיע את התסכול שעולה ואת הדחף לעזוב ולוותר. גם מילדים צעירים נדרשת מידה מסויימת לשליטה עצמית בהתאם לגילם, ומחקרים מראים שהסימנים הראשוניים לשליטה העצמית בגיל הרך קשורים להישגים אקדמיים ולהצלחה בעבודה.

אז מה הקשר למשחקי ה"כאילו"? חוקרים בדקו כמה זמן יכולים ילדים בני ארבע לעמוד בלי לזוז, והתוצאה הייתה פחות מדקה. בסיבוב השני נאמר לילדים שהם כאילו השומרים במפעל (בישראל, אפשר היה להגיד שהם שומרים בכניסה לקניון) ואז עמדו הקטנים בלי לזוז במשך ארבע דקות.

את חשיבות זיכרון העבודה לביצוע מטלות אין צורך להסביר וגם הוא משתפר בהקשר של משחק דמיון. החוקרים ביקשו מהילדים לזכור רשימה של פריטים מקריים. בהזדמנות אחרת הילדים שיחקו ב"חנות" ועתה ניתנה להם משימה לזכור רשימה דומה, אבל הפעם כרשימת קניות. הילדים זכרו פי שניים מכמות הפריטים מ"רשימת הקניות" מאשר מהרשימה הראשונה.

לשמע הטענה כי ילדים המשחקים ב"כאילו גן" יכולים לשבת יותר זמן ב"מפגש" משחקי, הופתעתי גם אני. רציתי לבדוק בעצמי וניצלתי את ההזדמנות בעבודה עם ילדה שאחת המטרות הטיפוליות היא לעזור לה להגיב בצורה פחות מהירה ויותר מחושבת. "היום", אמרתי לה, "נשחק בכאילו אני הגננת, ואת ילדה בגן ואני מספרת סיפור". עינייה נדלקו.

הקראתי חצי מהסיפור ושילבתי שאלות כמו גננת על הדמויות והתמונות. היא ענתה בשמה ואחר כך בכאילו היא עידן, ושירה, ומיקה מהגן. "סיפור מעניין בחרתי היום?", שאלתי ונעניתי בהנהון כתגובה.

"עכשיו, אני יעל ולא גננת, אבל אם את רוצה, נמשיך את הסיפור", שוב נעניתי בהנהון. אך לאחר מספר שורות, קמה השותפה הצעירה שלי כדי להראות לי משהו דחוף בחדר, וסיכמנו שנמשיך את הסיפור בפעם אחרת.

ילדים בגיל הרך מעדיפים לשחק עם ההורים. הרעיונות שלנו פשוט יותר מסקרנים, מפתיעים ומלהיבים. ההורים עוזרים לפעוטות "לשמור" על הסיפור, להאריך את טווח הריכוז, לאמץ את מוחם עוד קצת ולפתור בעיות באופן יצירתי, כפי שניתן לראות בדוגמה הבאה.

אבא וסופי בת השנתיים וחצי חוזרים מהגן. ביושבם בסלון, סופי נגשת אל החיות שלה.

"למה החיות שוכבות?", שואל אבא. "הן עייפות", עונה סופי. "גם הדובי עייף", אומר אבא ומקרב לסופי את הדובי מהפינה. סופי לוקחת חלק ממשחק הרכבה (מקל עם עיגול) ושמה אותו על הפנים של הדובי. "הדובי רוצה סוכריה", היא אומרת. "סוכריה על מקל לפני השינה?", שואל אבא, "את חושבת שזה רעיון טוב?". "זה מוצץ", עונה סופי. "גם הג'ירפה רוצה", סופי אומרת ופונה לחפש עוד חלק שדומה לסוכריה על מקל. סופי לא מוצאת. היא מקרבת את הג'ירפה אל הדובי מניחה את את סוכריית המשחק ביניהם ואומרת: "הם ביחד".

אבא של סופי רמז לה על "באג" בסיפור והופ, הסוכריה הפכה למוצץ (כל הכבוד סופי, יופי של פתרון). סופי, שתתקשה מן הסתם לוותר למישהו אחר על סוכריה על מקל, לא כל שכן על המוצץ שלה לפני השינה, יודעת מה עושים ששניים רוצים דבר אחד. עצם הכרתה את המושג בגילה הצעיר, מנבאת את יכולתה לחלוק בעתיד הלא רחוק.

טיפ להורים:

הכל מתאים: עזרו לקטנים לסגל את החשיבה שבעזרת הדמיון הכל אפשרי. כאשר אתם מבחינים שהתינוק שם בובה אקראית בתוך קערה, למשל, אתם יכולים להגיד: "הבובה שוחה בבריכה, איזה יופי". אם נגיד לפעוט כי המקום של הבובה הוא לא בתוך הכוס אלא בתוך הבית, הוא ילמד אומנם מה שייך למה אבל בדרך אחת בלבד.

כמו אמא: סיפורי המשחק המתאימים ביותר לגיל הרך קשורים לדברים היומיומיים שהקטנים רואים בבית. כדי להעביר את מה שהם רואים לכדי משחק, בדרך כלל הפעוטות זקוקים להדרכה. למשל: "בוא נשחק כאילו אנחנו מכינים ארוחת ערב". ברוב המקרים, תידרש חזרה של מספר פעמים על הפעולה עד שהקטנים יתחילו לשים את הכף בתוך הכוס ולטעום בכאילו את "המרק".

היכנסו לתפקיד: העמידו פנים שאתם מישהו אחר מהמשפחה ושחקו לפי התגובות האופייניות שלו. אחרי שהילדים יתפסו את העניין הם יוכלו להעמיד פנים שהם אתם.

התאימו את המשחקים ליכולות הילדים: בובות פרווה גדולות אינן מתאימות וגם לא בובות קטנות מדי. בובות של תינוקות שאפשר להלביש, להרים בידיים ולרחוץ הן המתאימות ביותר.

משחקים פשוטים: הבובות או הצעצועים שמדברים או "עושים משהו" מצמצמים את המשחק לדרך אחת לשחק בה. חיות מפלסטיק או בובת תינוק ישמשו לכל מיני משחקים.

אביזרים: כובעים, תיקים או צעיפים יספקו את האווירה המתאימה להפליג בדמיון. גם ערכת רופא או כלי עבודה פשוטים יכולים להוסיף. משחקי הדמיון הם יקרי ערך להתפתחות החשיבה, אבל הם חסכוניים למדי ותמיד אפשר למצוא בבית משהו מתאים לשחק איתו בכאילו.

שלוש עד חמש: שליטה באחר

בסביבות גיל שלוש הילדים הופכים מיומנים יותר ויותר במשחקי הדמיון והתסריטים הופכים עשירים ומפורטים יותר. כעת הם מסוגלים לשחק עם ילדים אחרים, אבל עדיין מזמינים את ההורים למשחק משותף לעתים קרובות. יתכן ותמצאו כי הקטנים דרשניים למדי במהלך המשחק, ואומרים לכם בדיוק מה לעשות ואיך. המושג המקצועי להתנהגות זו היא "שליטה באחר" והיא הצעד המקדים ללמידת השליטה העצמית.

הילדים מבינים שניתן לשלוט בתגובות אבל עוד לא לגמרי בשלים לעשות זאת. את ההורים הבוגרים, הנכונים לשתף פעולה ויודעים להתאפק, קל יותר להפעיל בדרך הרצויה - ומכאן מגיעות ההוראות. כל עוד מדובר במשחק אתם מוזמנים לפעול על פי בקשת הילדים, עד שנמאס. לאחר מכן, אפשר לנסות להגיד להם: "עכשיו, הבובה תעשה בדיוק מה שאת רוצה".

טיפ להורים:

משחקי הדמיון יוצאים מהבית: המוכר בחנות, המזכירה במתנ"ס, הרופאה במרפאה או המציל בברכה: כל מי שהילדים פוגשים במהלך השבוע יכול להוות השראה למשחק הדמיון.

ומה תפקיד ההורים? אם אתם מוזמנים ומוכנים לשחק, קחו תפקיד משני בסיפור. כאשר הילדים משחקים את הדמות הראשית, אתם יכלים לגוון עם הדמות שיועדה לכם. כאשר הבת שלכם היא הרופאה, שחקו שפעם לתינוק שלכם (הבובה) נשברה הרגל וצריך תחבושת ובפעם הבאה יש חום וצריך תרופה.

טיפ להורים:

שאלו שאלות: "מה קורה עכשיו? מה לעשות?". הצורך לענות עליהן יעודד את ילדכם לתכנן והתכנון הוא חלק חשוב מיכולת השליטה העצמית. אם המשחק חוזר על עצמו ומתחיל לשעמם הציעו רעיונות שימשיכו את הקו הכללי (אולי הבובה רוצה לשחק במחבואים עם הדובי?).

לפי הספר: אפשר לשחק בכאילו על פי ספר אהוב ומוכר, לחלק את התפקידים ולפעול על פי העלילה או אפילו להמשיך אותה.

מגיל חמש: חיים שלמים מכל מה שבסביבה

בני החמש יכולים להמציא ולשחק במשחקי דמיון בעצמם או עם ילדים אחרים. הם צריכים פחות הדגמה ולרוב ההורים אינם השותפים למשחק כמו בגילאים צעירים יותר, אלא משמשים כעוזרים ברעיונות למשחק או לאביזרים. תבניות הבצק, משחקי הלגו, הפליימוביל או בתי הבובות יכולים לספק נקודת מוצא למשחקי הדמיון, עליהם אפשר להוסיף חיים שלמים מכל מה שיש בסביבה.

בגילאים מאוחרים יותר החדר יכול להפוך לחנות, הבית כולו לקניון והכנת "כאילו" ארוחה הופכת למסעדה עם טבח, מלצר ושליח. המשחקים המורכבים הללו דורשים כישורים גבוהים יותר מהילדים וברור שקל יותר לצפות בטלוויזיה או לשחק במחשב. אבל לרוב, כשהילדים נכנסים למשחק, הם שוקעים בו בהנאה מרובה.

אנחנו יודעים שיכולתם של הילדים לוויסות עצמי הצטמצמה בעידן שלנו. במחקר פסיכולוגי שנערך בסוף שנות ה-40 בקשו החוקרים מילדים בני שלוש, חמש ושבע לעשות מספר תרגילים. אחד התרגילים היה לעמוד בשקט ולא לעשות כלום. לבני השלוש הייתה זו משימה בלתי אפשרית, בני החמש יכלו לעשות זאת למשך שלוש דקות ובני השבע עמדו בלי לזוז עד שנאמר להם אחרת. בשנת 2001 נערך מחקר דומה אבל התוצאות היו שונות. בתקופתנו בני החמש הצליחו במשימה כמו בני השלוש במחקר הקודם ובני השבע הגיעו בקושי לרמה של בני החמש של שנות ה-40.

אז מה השתנה? לפחות חלק מהתשובה טמון בשינוים של סוגי המשחק.

בעבר המשחקים כללו בעיקר פעילות חופשית בה התאפשרה לילדים החירות להמציא בעצמם את חוקי המשחק ולמלא אותו בחשיבה מופשטת. כיום, משחקי הילדים כוללים בעיקר צעצועים, שמטבע הדברים מגדירים יותר את אופי המשחק. איכות החיים הגבוהה והשפע, כמו גם המודעות לסיכונים גורמים לנו (להורים ולמטפלים בילדים) להעדיף משחקים בטיחותיים וסביבות מוגנות.

זה לא שהילדים הפסיקו לשחק וליהנות, הם פשוט רוב הזמן פועלים על פי מבנה יותר מוגדר או הוראות. המשחק הדמיוני לעומת זאת, כרוך בהקשבה לדיבור עצמי שהוא הוא אבן היסוד המשמעותית לשליטה העצמית.

לכן, בפעם הבאה שאתם רואים את הילדים מתחילים במשחק "כאילו" כזה או אחר, חייכו לעצמכם בתקווה, ודעו שגלגלי החשיבה במוחם מריצים אותם קדימה.

הכותבת היא מרפאה בעיסוק לתינוקות ופעוטות ומנחת סדנת ליווי התפתחותי ייחודית לפגים בדיאדה. לעמוד הפייסבוק של יעל לחצו כאן