הדיסקט פגום: הוליווד והגיימרים, סיפור אכזבה
"ראלף ההורס" מספק תזכורת עגומה נוספת לכך שהוליווד יודעת לעשות סרטים מגניבים על משחקי מחשב, כשהיא לא רצה אחרי ההכנסות מהמותגים הנלווים. עד כה הניסיונות לעבד משחקים קיימים לקולנוע העלו כישלונות מביכים. למה זה קורה?
בסצינה הפותחת את סרט האנימציה החדש "ראלף ההורס", אנו מתוודעים אל הגיבור-נבל בקבוצת תמיכה לנבלים של משחקי הארקייד. עבור ראלף עצמו, זוהי הופעת הבכורה על המסך - הגדול והקטן כאחד: המשחק שממנו הוא מגיע, "Fix-It Felix Jr.", פיקטיבי לחלוטין.
אבל אלו שמולם הוא חולק את תסביכי הנחיתות שלו אינם זרים לגיימרים - הם שאולים ממשחקי המחשב הפופולריים שיצאו לאורך השנים. כמה מהם כבר זכו לככב גם על מסכי הקולנוע בעבר - כמו זאנגיף מ"סטריט פייטר" או באוזר מ"סופר מריו". אלא שבמקרה שלהם - בניגוד להופעת הבכורה החיננית של ראלף עצמו, מדובר היה בחוויה שללא ספק יעדיפו לשכוח.
אפילו "מריו" עצמו, כלומר בוב הוסקינס, הכתיר את ההפקה הקטסטרופלית הזו כדבר הגרוע ביותר שעשה לאורך הקריירה שלו. בראיון לגרדיאן הבריטי שנערך ב-2007 אמר: "זה היה סיוט, כל החוויה הזו היתה סיוט. היה שם צוות במאים של בעל ואשה, ואנשים טעו לחשוב שהשחצנות שלהם היא בעצם כישרון. אחרי כמה שבועות, אפילו הסוכן שלהם אמר להם לעוף מהסט. איזה סיוט, פאקינג אידיוטים".
"האחים סופר מריו". אבל המשחק היה כל כך מגניב...
זמן לא רב מאוחר יותר נתקלתי בסרט הקנדי "שטיפת מוח" ("Brainscan") בכיכובו של אדוארד פרלונג הצעיר (ג'ון קונור מ"שליחות קטלנית 2"). זו אולי לא היתה יצירת מופת - אבל המותחן הפסיכולוגי הזה בוודאי סיפק התבוננות מעניינת יותר על עולם המשחקים ממריו וחבריו.
זה בייסיק
מה שהיה נכון לתחילת הניינטיז, נכון גם היום: מדוע סרטים העוסקים בעולם משחקי המחשב, על שלל היבטיו - מ"אקזיסטנז" של דיוויד קרוננברג ועד "ראלף ההורס" - מצליחים לזכות באהדת הצופים והמבקרים,
בעוד שהוליווד כושלת פעם אחר פעם בניסיונותיה לייצר עבודה קולנועית ראויה על יסודות של משחקים קיימים?
אי אפשר להתכחש לפער המטורף הזה: מ"סטריט פייטר", דרך "טומב ריידר" ועד "דום" - כולם חלק משורה ארוכה של תקריות קולנועיות מביכות שהותירו טעם רע בקרב חובבי המשחקים.
למעשה, אם תסתכלו על רשימת הסרטים הקולנועיים שהופקו על בסיס משחקי וידאו ב-19 השנים שחלפו מאז "האחים סופר מריו", תגלו שאין ביניהם ולו אחד שזכה לרוב של ביקורות חיוביות (על-פי אתר ריכוז הביקורות Rotten Tomatoes): תואר העיבוד ה"טוב" ביותר למשחק מחשב, מוענק בדרך כלל בכתבות מסוג זה ל"מורטל קומבט" - הוא לפחות הצליח כלכלית, ונהנה מממוצע ביקורות סביר, יחסית למועדון הלא ממש יוקרתי זה: 58/100, לפי אתר metacritic.
"סטריט פייטר" - הסרט. בקרב הזה כולם הפסידו
העניין תמיד היה שם: בהוליווד אין תחביב פופולרי יותר מסחיטת הפוטנציאל הכלכלי של מותגים, ובמאה ה-21 אין כמעט בנמצא מותגים חזקים יותר מאלו המבוססים על משחקי וידאו מצליחים. אז מה גורם לכך שיצירות קומיקס וספרות עוברות בהצלחה למסך הגדול ואף גורפות פרסים ושבחים, בעוד שמשחקי המחשב נשארים ברמה של בי-מוביז סבירים, כמו "האויב שבפנים", וזה עוד במקרה הטוב?
מי לקח לי את הג'ויסטיק?
העיתונאי הרולד גולדברג נדרש לפער הזה בספרו "All Your Base Are Belong To Us", שיצא לפני כשנתיים ובו ביקש לתעד ולחקור את דרכה של תעשיית משחקי הווידאו לכיבוש התרבות הפופולרית. הפרק שעסק בנושא נשא את השם הברור למדי והבוטה, "Those Movies Suck", ובו ניסה גולדברג לפענח את שורשי הכישלון הנצחי הזה.
"BioShock" - המשחק. כמו לעשות סרט מהחיים שלך
"מעולם לא נעשה סרט בולט לטובה, עם עלילה מושכת וקאסט של שחקנים ראויים, שהתבסס על משחק וידאו. בהשוואה לסרטי אקשן מעולים שהתבססו על קומיקס, סרטי משחקים היו גרועים. השאלה שתמד נשאלה ברקע: האם זו אשמתן של חברות המשחקים והגיקים שעובדים בהן, שלא מבינים את הטבע הליניארי של הסיפור הקולנועי? או שמא זו אשמתם של האולפנים - שבכיריהם מתעניינים רק ביצירת מוצג וגריפת רווחים?".
אלא שבמקום לחפש אשמים, גולדברג הציע הסבר שונה, הנוגע לאופי היצירה שמעובדת למסך - כזה שעשוי להסביר את הפער שבין עיבודים לספרים ולקומיקס, לבין עיבודים למשחקים: "יתכן מאוד שמשחקי וידאו הם למעשה כבר סרטים בפני עצמם", הוא טוען. "שכחו לרגע מהסצינות הכמו-קולנועיות בין שלבים שונים, אלה שנותנו למשחק תחושה של עלילה המשכית במושפעת מהקולנוע. כל משחק כזה הוא חוויה של 20-100 שעות, לעיתים קרובות כזו שמפעילה את המוח.
"בסופו של דבר, החוויה הזו משפיעה עליך. כשאתה הולך לישון, המחשבות שלך עוסקות בזמן שהעברת עם הדמויות בסביבת המשחק. במשחקים הטובים ביותר, האינטראקטיביות הופכת אותך לגיבור העלילה. הפקת סרט קולנוע המבוסס על BioShock למשל, נראית במובן זה כמו הפקת סרט על חייך הפרטיים. ג'ק לא נראה כפי שהיה כשאתה שיחקת אותו. למעשה, אתה אולי אף תחשוב שג'ק לא יפעל כך כיוון שאתה לא היית פועל כך. כיצד בכלל סרט יכול עמוד בציפיות שמעוררת חוויה מסוג זה?".
גם בבלוג התרבות הפופולרית "The Grumbler", נילס ואן הלמונט ניסה למצוא את שורשי המפגע הקולנועי הזה, והדגיש את בעיית המרכיב העלילתי - מצד אחד, סיפורים דלים ודלוחים במשחקי אקשן, ומצד שני - עלילות מורכבות ומפוצלות מדי במשחקי תפקידים ממוחשבים. אך גם הוא זיהה את אותו כשל בסיסי שגולדברג ציין: "צפייה בסרט שמבוסס על משחק וידאו אחרי ששיחקת במשחק עצמו דומה לצפייה במישהו אחר משחק. למה לך לשלם עשרה דולר בשביל לראות את ג'ייסון סטטהאם מרביץ לאנשים במשך כמה דקות, כשאתה יכול לבלות פי עשרה מזה בלהכות את אותם בריונים בעצמך?".
"BloodRayne" - הסרט. סתם נטפלים אליו?
ומנגד, ישנם הסנגורים: במאים שבכל זאת בוחרים להקדיש את זמנם ומרצם להפקת עיבודי אקשן למשחקים - ונלחמים על כבודם בדרך, ועל הפוטנציאל האמנותי הגלום בתת הז'אנר המקולל הזה. בראשם שני במאים שעשו מהתעשייה הקלוקלת הזו קריירה - פול וו.ס אנדרסון, במאי "מורטל קומבט" וסרטי "האויב שבפנים", ואווה בול, שעיבד למסך הגדול בין היתר את "House of The Dead", "Alone in The Dark" ו-"BloodRayne".
"החוכמה היא לבוא מתוך הערכה לחומרי המקור שלך", סיפר לאחרונה אנדרסון בראיון, וטען כי אין פה כשל יסודי אלא התנהלות לא נכונה מצד תעשיית הקולנוע: "נראה לי שמשחקי וידאו לא זכו בהוליווד ליחס וכבוד דומים
לאלה שקיבלו ספרים ומחזות. שמעתי הרבה במאים שאמרו שהם עשו את הסרטים, אבל מעולם לא שיחקו במשחקים. זו טעות גדולה - הרי איך תדע למה אנשים אהבו את המשחק?".
ומנגד, בול טוען שמדובר בכלל בדעות קדומות. "הרבה אנשים לא מתייחסים אליך ברצינות כשהם שומעים שמדובר בעיבוד קולנועי למשחק וידאו. והרבה עיתונאים בכלל לא כותבים על זה", טען בראיון שנערך לפני מספר שנים. "הרבה מבקרים בכלל לא ראו את 'BloodRayne', רק בדקו מה כתבו על זה ברשת וביססו על זה את הביקורת שלהם". מצד שני, מדובר בבמאי שהוכתר על ידי מבקרים וצופים רבים כקולנוען הגרוע ביותר בכל הזמנים - אז אולי כדאי בכל זאת לקחת את דבריו במידה מסוימת של זהירות.
