איך זה עבד: משיבון
פעם לא היו תאים קוליים ואור מהבהב סימן לנו כששבנו הביתה שמישהו חיפש אותנו ודבריו נמצאים על קלטת קטנטנה. מתגעגעים?
המשיבון, הידוע גם בשמו הקודם והלא-פוליטיקלי-קורקט "מזכירה אלקטרונית", הוא אחד מהמכשירים שחוללו מהפכה באופן בו בני אדם מתקשרים זה עם זה. כיום, בזכות הנגישות הסלולרית ושירותי הטלפוניה המתקדמים, קשה להצדיק את גוש החומרה הזה בבית, אך בימי הזוהר שלו הוא שחרר אנשים מהפחד שמא ייצאו מהבית ובדיוק יפסידו הודעה חשובה בטלפון – ומה שחשוב עוד יותר, איפשר להם להשמיע שוב ושוב הודעות שהוקלטו. ליכולת הזו היתה חשיבות והשפעה עצומה מבחינה חוקית, רומנטית, נוסטלגית ועוד, אך כאן אנחנו לא עוסקים בסוציולוגיה אלא בטכנולוגיה.
לצורך הטור השגתי שני משיבונים עם יחידת טלפון אלחוטית. אחד מהם, שכבר לא עבד כלל, הוא משנות התשעים המוקדמות והשתמש בקלטת מיקרו להקלטת ההודעות. השני, מתחילת שנות האלפיים, הוא דגם מתקדם ללא חלקים נעים. אנחנו נתחיל, כמובן, בזה הישן והמעניין יותר מבחינה מכאנית.
האלקטרוניקה של הטלפון האלחוטי ושל בקרת הקלטת ההודעות מורכבת למדי, והרכיבים הנפוצים באותה תקופה עוד לא הגיעו לרמת המזעור והספציפיות-למשימה של ימינו. לכן, גם ביחידת הבסיס וגם בשפופרת, יש מספר מעגלים מודפסים שמורכבים זה על גבי זה ומתחברים ביניהם באמצעות כבל מרובה חוטים או שורת פינים. בתמונה למטה מוצג לוח הממשק של פונקציות הקלטת, ובמסגרת הקטנה הלוח הראשי של יחידת הבסיס (לא באותו קנה מידה, כמובן). החיצים האדומים מסמנים את הפינים והמחברים שדרכם התבצעה התקשורת בין שני הלוחות.
הטייפ
צורת ה-ר' של לוח השליטה נועדה לפנות מקום לחלק המעניין ביותר במשיבון – הטייפ. זוהי יחידה מיניאטורית, מקבילה בכל מובן חשוב לטייפ הקלטות הביתי הרגיל, עם הבדל אחד קריטי: כאן, אין אדם שיפעיל כוח מכני על מנגנון הכתיבה/קריאה ויקרב אותו לפס המגנטי של הקלטת. במקום זאת נעשה שימוש באלקטרומגנט, שתופס חלק ניכר מנפח הטייפ. כאשר מועבר דרכו זרם חשמלי מתאים, המוט הכסוף שבאמצעו נסוג לאחור ומושך איתו לכיוון הקלטת את החלק דמוי ה-0 ואת ראש הקריאה/כתיבה. בסיום הפעולה, קפיץ קטן (נראה בקושי ליד שני החורים מימין למטה) החזיר את הראש למקומו.
הממשק של הטייפ עם הלוח הראשי של המשיבון הוא מינימאלי: מחבר בעל תשעה פינים בלבד. אל המעגל המודפס הזעיר של הפינים האלה מחובר גם ממסר מגנטי פשוט (מסומן בחץ בתמונה למטה). ממסר זה סוגר מעגל כאשר חולף לידו מגנט – במקרה זה, מגנט שמסתתר בתוך הבסיס של ציר הסיבוב של הקלטת. ספירה של ה"תקתוקים" מממסר זה, בשילוב עם המידע על כיוון ומהירות המנוע, אפשרה למיקרו-בקר הראשי לדעת היכן הוא נמצא לאורך הקלטת, וגם לזהות מתי הסרט נגמר ונעצר.
וכאן אנחנו מגיעים לנושא הקריטי ביותר במשיבונים: השמעת והקלטת ההודעות הנכנסות, וההודעה המוקלטת של בעלי המשיבון, שהצד השני שומע "לפני הביפ". דגמים עתיקים מסוימים היו מצוידים בשתי קלטות נפרדות, אחת לשמירת ההודעה היוצאת ואחת להקלטת הנכנסות (הנה פרסומת מדהימה לקלטת עם הודעות יוצאות מוסיקליות מוכנות מראש). דגמים קומפקטיים יותר, כמו זה שבתמונות למעלה, השתמש בקלטת אחת לשני הצרכים: ההודעה הקבועה הוקלטה בתחילתה, וההודעות הנכנסות הוקלטו אחריה. זה חוסך מקום אבל מכריח את המכשיר לרוץ הלוך ושוב בתחילת ובסיום כל שיחה, וכאשר היו הרבה הודעות שמורות, המתקשר נאלץ להמתין זמן רב עד שהמכשיר הגיע למקום המתאים ונתן לו אישור להתחיל לדבר.
לשימוש בקלטות היה יתרון חשוב: אפשר להחליף אותן, וכך לשמור בצד ולהשמיע במכשיר אחר. מצד שני, היתה בעיה קשה של בזבוז מקום. נניח שמוקלטות שלוש הודעות בזו אחר זו: שתיים חשובות שאורכן חצי דקה, ובאמצע ביניהן הודעה מוקלטת של גוף פרסומי כלשהו שאורכה עשר דקות שלמות. המשתמש רוצה למחוק את ההודעה הפרסומית, אך המכשיר אינו יכול לנצל עוד את המקום שהתפנה! כי מה יקרה אם יתחיל להקליט בתחילת עשר הדקות האלה, וההודעה החדשה תימשך אחת-עשרה?
בעיה של איחוי
עם הקלטה של קודים קצרצרים מסוימים, המכשיר יכול היה לזהות אילו הודעות הן חדשות ואילו "נמחקו" על ידי המשתמש, אבל מחיקה בפועל ושימוש חוזר במקום שהתפנה לא היו מעשיים (למעט מחיקה של כלל ההודעות). עם כניסתם לשוק של הדגמים האלקטרוניים-לגמרי, הבעיה הפכה חריפה עוד יותר. הנה המעגל המודפס הראשי, והיחיד, של המשיבון החדש יחסית:
ליד קצה האגודל, מימין למטה, נמצא שבב זכרון בן 512 קילובייט, או חצי מגה. אפילו באיכות הקלטה נמוכה, ועם כיווץ נתונים יעיל (זכרו שזה היה לפני ימי ה-mp3 ומתחריו), לא היה פה שום מקום לבזבז. אז מה עושים עם הודעה שהיתה בין שתי הודעות אחרות ונמחקה?
האפשרות הראשונה והפשוטה ביותר היא להעביר לאחור את כל ההודעות שאחרי זו שנמחקה. להמחשה, דמיינו מגדל קוביות: מה יקרה אם נשלוף קוביה אחת מהאמצע? בעולם מושלם, הקוביות שמעליה פשוט יצנחו למטה למלא את החלל הריק, והמגדל כולו יתקצר בגובהה של הקוביה שנשלפה. העברה של מידע בשבב זיכרון בסדר גודל כזה היא פעולה שאפשר לבצע בזמן סביר בלי מאמץ מיוחד. זוהי שיטה נפוצה במשיבונים (זהו הפטנט).
אפשרות נוספת היא להשתמש בטכניקות שפותחו בשנות השבעים לניהול קבצים בדיסקטים, בכוננים קשיחים ובמדיות אחרות איטיות יחסית: טבלאות הקצאת קבצים (FAT – File Allocation Table). בגדול, טכניקות אלה מחלקות את שטח האחסון ליחידות וקובעות על אילו יחידות ישתרע כל קובץ – כאשר קובץ מסוים יכול להישמר גם ביחידות שאינן עוקבות, וכך למלא חללים ריקים שנותרו מקבצים שנמחקו. שיטה זו מורכבת מאד ביחס לקודמת, אך מכיוון שהיא כבר מוכרת ובדוקה, ייתכן שגם היא שולבה במשיבונים מסוימים – ובטוח שהיא זו שמנהלת את העניינים בתא הקולי שלכם אצל ספק הטלפוניה או הסלולר.
