שי אספריל: "אני חולם את הסיפורים שלי"

בקובץ הביכורים "עוד מעט החורף מתחיל" של שי אספריל, החורף - על שלל האסוסיאציות הנפשיות שהוא מעורר - נוכח היטב בעולמן של הדמויות. הסיפורים, שלא תמיד פשוט לקרוא אותם, עוסקים בדמויות בודדות כמו זקן שמחפש מקום למות בו, שופט מציצן שחי חיים כפולים, צעיר מתחזה שמקיף את עצמו בחומות של שקרים והלום קרב רדוף חרפה.

• קראו את הסיפור "כלבת ים" מאת שי אספריל
• טור של שי אספריל ב"כלכליסט" על עידן הארבע במאה
  

אספריל, עיתונאי כלכלה בן 34, רצה בכלל לכתוב רומן. "הרומן שניסיתי לכתוב היה על אדם שחייו משתנים לאחר שהוא קורא ידיעה מטרידה בעיתון. זיקוק של הרעיון הזה נמצא בסיפור הקצר-ארוך בקובץ הנוכחי, 'גבר לא ידבר על כך'".

"עוד מעט החורף מתחיל". קובץ סיפורים ראשון לשי אספריל

אחת ההוצאות הגדולות אליהן פנה עם כתב היד דווקא התעניינה ברומן ההוא, אבל לאחר תקופה חזרה בה. בסופו של דבר הוצאת הרומן לאור לא הסתייעה, אך אספריל - למרות האכזבה - המשיך לכתוב. נושאים קודרים ואפלים כמו מוות או בדידות לא מפחידים אותו כתכנים לסיפוריו: "הספר קיבץ כל מיני סיפורים מתקופות זמן שונות. אחרי שהרומן לא יצא לאור התלבטתי מה לעשות. הבנתי שאולי אני צריך לכתוב משהו חדש, אז כתבתי סיפור קצר. שלחתי אותו לכתב העת 'מסמרים' והוא התקבל ופורסם. זה הסיפור 'הילדים של שוקה'".

היכולת לדייק

אספריל נולד בשכונת נווה שרת בתל אביב, ובגיל 11 עבר להוד השרון. הוא למד משפטים באוניברסיטה ("כמו חלק מהדמויות שלי") והתמחה בפרקליטות, אבל מעולם לא עסק בעריכת דין. בשנים האחרונות הוא עוסק בעיתונות וכותב כתבות מגזין ותחקיר למוסף "כלכליסט". עוד טרם כתיבת הרומן והקובץ, ב-2004 סיפור קצר שכתב, שעסק בנער חרדי שמגלה שהעילוי התורני מהישיבה שלו עוסק בלילות בזנות, פורסם כאחד הסיפורים המומלצים בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ".

"עוד מעט החורף מתחיל" מורכב מ-15 סיפורים שעומדים בפני עצמם, ובהם הדמויות לעתים מתחברות זו אל זו, או חוזרות כדמויות משנה בעלילות אחרות. "יש להניח שמי שקורא את הספר בפעם הראשונה לא יזהה את כל הקשרים בין הדמויות", מסביר אספריל. "אבל הספר לא נשען על זה כתבנית".

מדוע בחרת לכתוב סיפורים קצרים ולא עוד רומן?

מה הסיפור האהוב עליך בקובץ?

"אני מאוד אוהב את הסיפור 'איש ללא שם' וגם את 'שמונה פגישות עם סו'. יש אלמנט מאוד חזק בסיפורים שעוסקים בידיעה ובחוסר ידיעה. ב'איש ללא שם' מדובר בשופט שחי חיי זיוף. יש בסיפור רצון לנסות ולהבין מה קורה אצל אדם שנראה כביכול נורמטיבי, ואפילו יותר מזה, אדם מצליח, אבל החיים שלו לא כמו שהם נראים ומתנהלים בשני מסלולים שונים. אחד מהם הוא מסלול של קריירה מוצלחת, והאחר עוסק במציצנות. היה לי רצון לפענח מתי אחד המסלולים מאפיל על האחר.

"הפער בין חיי השגרה של הגיבור והדרך שבה הוא תופס את עצמו כמשפטן - לצד הדרך שבה החברה תופסת אותו כשהיא ממנה אותו לשופט - לבין מה שהוא עושה בלילות הוא פער עצום. אבל למרות זאת הוא עדיין מצליח לשדר אמינות. אני אוהב אותו כי יש בו משהו שגורם לתחושת מחנק, כמעט קלסטרופוביה".

ברוב הסיפורים יש גיבור אחד, בודד, שנמצא בשולי החיים, או אפילו על סף המוות.

באחד הסיפורים אתה מזכיר את שמך. האם הם אוטוביוגרפיים?

"הסיפורים באופן כולל הם סיפורים בדויים. מובן שאתה יכול למצוא את עצמך בנקודות מסוימות בסיפור, אפילו כדמות. יש דמויות שאני עצמי לא יכול למצוא ולאתר את הקשר שלי אליהן. אבל אני מעסיק את עצמי בשאלות שעולות מהסיפור כמו שאלות של החמצה, מקריות ושרירותיות של ההתרחשויות. בגלל הנושאים האלו, שכוללים גם אובדן, חלק מהדמויות מבוגרות ממני. אני תמיד שואל את השאלה האם דברים היו צריכים להתרחש כך, או לקרות באופן אחר, ואיפה עומד הצומת שממנו החיים התחילו להתסעף.

"לאנשים מבוגרים יותר אולי פשוט לראות כמה התרחקו מתחילת הדרך שלהם, מהזמן בו היו ילדים ויכלו לעשות הכל. בסיפורים התמודדתי עם שאלות שמטרידות אותי, וניסיתי להציף אותן באמצעות עלילות, אבל הן לא העלילות שלי. חלק מהאנשים שקוראים את הספר שואלים אותי אם הייתי דתי או הכרתי מישהו שמת מסרטן כמו בסיפורים. התשובה היא שלא". 

מהי התגובה הכי מעניינת שקיבלת עד כה מקוראים?