נעמי רגן: "החברה החרדית מנסה להשתיק אותי"

"לבלומה - דודניתה הנעימה, הצייתנית, השמנמנה, בעלת פני הירח שעומדת להינשא לבחור השני שהחליפה איתו מילה אי-פעם - לא יהיה איכפת מן הסתם. היא תתחיל את חיי הנישואים שלה בדירה כאן בוויליאמסבורג או בברוקלין, תעבוד בעסקי היייבוא של חמיה עד שייוולד ילדה הראשון, ותיעשה שמנה ומרוצה יותר ויותר עם כל שנה שתחלוף. איזה חיים! צרים כל כך, מוגבלים כל כך, וגרוע מכל – צפויים כל כך!".

• לביא תדהר: "לספרות פנטזיה יש כוח פוליטי "
• הלן גרמיון: "התשוקה מניעה, אך גם ממיתה " 
• פרוק דוהנדי: "אושו תמיד היה מזויף בעיני "
  

כך מתארת רבקה וייס, גיבורת ספרה החדש של נעמי רגן "כמיהה לעדן", את עולמן של נשים חרדיות אז והיום באמריקה, אבל גם כאן בארץ. מהגורל הזה מנסה רבקה להימלט, בדיוק כפי שניסתה מחברת הספר בעצמה, נעמי רגן.

נעמי רגן. גן העדן נמצא בשום מקום(צילום: אלכס רגן)

"כמיהה לעדן" מספר סיפור על שתי נשים שהחליטו להוציא את הראש מתוך הקופסא הצפויה של חייהן בחברה החרדית, ולהיפתח לחיים. האחת היא רבקה בת ה-16, ממשפחה חרדית בברוקלין, שכבר מדברים אתה על שידוכים אבל היא אינה סובלת את הרעיון, והשנייה היא קרובת משפחתה שרה, שחיה לפני מאה שנה, אך המשפחה נידתה והעלימה אותה מהזיכרון.

רבקה מוצאת במקרה את היומן של שרה, קוראת בו, וכמו אליס בארץ הפלאות, עוברת לעולם אחר. שרה רצתה להיות סופרת, ולמען זה עזבה את המשפחה ואת הדת. רבקה עושה מעשה דומה בעקבותיה. הספר שוזר את עלילת ההווה בעלילת העבר, דרך היומן האבוד שנמצא לפתע.

זהו ספרה התשיעי של רגן, מחברת רבי מכר בינלאומיים ("ואל אישך תשוקתך", "עקידת תמר", "בידך אפקיר רוחי" ועוד) המתגוררת בירושלים. לא מזמן עלתה רגן לכותרות דווקא בגלל עניינים משפטיים - היא נתבעה שלוש פעמים בגין הפרת זכויות יוצרים בידי סופרות שונות. התביעה הראשונה בוטלה בשל מות התובעת ורגן זוכתה. התביעה השלישית טרם הוכרעה, ובתביעה השנייה פסק בית המשפט המחוזי בירושלים כי בספרה של רגן "ואל אישך תשוקתך" יש הפרה של זכויות יוצרים, ורגן אולצה לשלם פיצויים לתובעת, הסופרת שרה שפירו, בסך 233 אלף שקלים.

"מה שקרה שם הוא עיוות גס של הצדק, וקביעת תקדים משפטי שמסכן כל אמן וכל כותב בישראל", אומרת רגן בראיון אישי. "אנחנו יכולים להפוך בקלות למקום שבו החוקים החילוניים חונקים את היצירתיות, אפילו יותר מהעולם החרדי. ראיתי את המשפטים האלה נגדי כעוד ניסיון של החברה החרדית להשתיק אותי. זה לא יצליח להם, כפי שהרומן הנוכחי שלי - אולי הטוב ביותר שכתבתי - מוכיח".

איך יכול אמן להבחין בין השפעה לא-מודעת של יצירה אחרת על תודעתו, ובין השפעה מודעת?

"אמן משתמש בכל מה שהוא קורא, שומע, חווה ורואה. זוהי תערובת אחת גדולה בתודעה ובתת-מודע. ביקרתי לאחרונה באמסטרדם, והלכתי למוזיאון ואן גוך. ואן גוך ביסס אחת מעבודותיו על עבודה של אמן יפני. הציורים של שני האמנים כמעט זהים, מלבד משיכות המכחול האינדיבידואליות והיצירתיות של ואן גוך. היצירות מונחות שם, זו לצד זו, לעיני כל. פיקאסו לקח פעם כידון של אופניים ישנות, הפך והפך בו, ולבסוף כינה את זה קרניים של שור. כולנו משתמשים באותם חומרי גלם. מה שחשוב זה מה שעושים איתם. לכן בתיקים האלה על הפרת זכויות יוצרים צריך לקחת בחשבון את כל היצירה, לא רק כמה משפטים פה ושם, כפי שנעשה לי".

קול עלמה עברייה

"כמיהה לעדן" (בהוצאת כנרת זמורה ביתן, ובתרגום עדה פלדור) מבוסס על מקרה אמיתי. את ההשראה לספר שאבה רגן מתוך ספר אחר, "קול עלמה עברייה - כתבי נשים משכילות במאה ה-19", שערכו פרופסור שמואל פיינר ופרופסור טובה כהן. "אחד הסיפורים בספר שנגע בי עמוקות היה של שרה פונר, האישה הראשונה שכתבה רומן בעברית. הרגשתי כל כך קרובה אליה ואל מאבקיה לשלב בין רגשותיה הדתיים העמוקים ובין כישרון הכתיבה שלה. הזדהתי עם הניסיון שלה לפרוץ לסצנה הספרותית הנשלטת בידי גברים, ועם המפגש שלה עם אנשים שפגשה ובטחה בהם, והרסו את חייה".

מה גורם לגיבורות הנשיות שלך לחשוב אחרת מהמקובל בעולם החרדי שבו גדלו?

"הגיבורות בספר הן נערות יהודיות דתיות וטובות, שרוצות עוד קצת חופש כדי לממש את החלומות ואת הכישרונות שלהן. הן לא רוצות להשליך את המחויבויות הדתיות שלהן, אבל מבינות שלא יוכלו לחיות את החיים שהן רוצות בתוך המסגרת הדתית. שתיהן מבינות שהעולם החילוני מטיל גם הוא לא מעט הגבלות על נשים, ושגן העדן שהן כל כך כמהות אליו לא נמצא בשום מקום".

מאז שפירסמת את הרומן הראשון שלך בסוף שנות ה-80, את מזהה שינויים במעמד הנשים החרדתיות?

"כשפירסמתי את 'בת יפתח' ב-1989 לא היה בעולם כולו אפילו מקלט אחד לנשים דתיות שעברו התעללות. ההתעללות בנשים דתיות במרחב הביתי היתה רווחת מאוד, אבל הוכחשה לחלוטין על ידי הממסד הדתי. היה גם כמעט בלתי אפשרי למצוא אשה דתייה שהיא סופרת, מוזיקאית, במאית או אמנית. לפחות אני לא שמעתי על אף אחת כזאת.

"היום יש מקלטים לנשים דתיות בכל העולם, ומקרים של אונס, גילוי עריות, התעללות במרחב הביתי והטרדות מיניות מצד רבנים ומורים, מגיעים יותר ויותר אל בתי המשפט ואל המשטרה. היכולת של אישה דתייה להפוך לסופרת כבר אינה מוטלת בספק. כשהרומן שלי 'ואל אישך תשוקתך' הגיע לרשימות רבי המכר בישראל ונשאר שם 93 שבועות, עיתון 'הארץ' פירסם קריקטורה של אשה דתייה עם כיסוי ראש כותבת במעבד תמלילים. סביבה מתגודדים ומתקוממים בעלה וילדיה, כולם עם פיאות, כאילו כדי לומר: תראו, הקוף חושב שהוא יכול לכתוב. מאוד נעלבתי מזה.

"אבל להיות סופרת דתייה זה כבר לא נושא לבדיחה בישראל. הדלת נפתחה רשמית בעבור שורה ארוכה של כותבות דתיות: יהודית רותם, מירה מגן ועוד ועוד. גם הצלחת הסרט 'למלא את החלל' שביימה אישה חרדית מחממת את הלב. זה נעשה אפשרי להישאר דתייה ולממש את הכישרון שלך בתוך המסגרת הדתית. זה שינוי מבורך".

מה חשבת על "למלא את החלל"?

"הסרט באמת הצליח להעביר את התחושה של מה זה לחיות בעולם החרדי, אבל היה זהיר מכדי לחשוף מה עוברת הדמות הנשית הראשית. היא בקושי פותחת את הפה, וזה חבל".

את עדיין נחשבת מרדנית בקרב החרדים?

"למעשה יש לי מעמד מכובד בקהילה הדתית שבה אני חיה בירושלים, אבל תמיד יימצא איזה חרדי פנאט, שמעולם לא קרא אף אחד מהספרים האוהבים והמאוזנים שלי על העולם החרדי, וירצה לאסור את ספרי ולהסיר אותם מהמדפים. לצערם, עד כה הם לא הצליחו, והניסיונות לאיים עלי, רק נתנו לי עוד תמריץ ועידוד להמשיך לכתוב".

את מגדירה את עצמך כחרדית? כי אם כן, ניכרת בספרייך משיכה לחיים המודרניים ולדעות מתקדמות.

"היתה תקופה בחיי, מיד אחרי שעשיתי עליה ב-1971, שהגדרתי את עצמי כחרדית. חבשתי פאה כל הזמן. לבעלי היה זקן. חיינו בשכונה של חרדים מהגרים בירושלים, שהפכה יותר ויותר אורתודוקסית משבוע לשבוע. אבל אז הגיעה תקופה שהבנתי שהחרדיות בירושלים שונה מזו שחוויתי בארצות הברית, ושזה לא הולך להתאים לי. כל כך הרבה מה'חוקים' ששולטים על החיים ועל ההתנהגות של נשים בעולם הזה, לא היה להם שום קשר עם התורה, והיו פשוט מנהגים מגבילים שהומצאו והשתרשו".

מה הוליד אצלך את המחשבות הביקורתיות על החברה החרדית?

"המשפחה שלי לא היתה שומרת שבת, אם כי אמי נהגה להדליק נרות בערב שבת. בשבתות היינו רואים סרטים מצוירים בטלויזיה או הולכים לים. כשהייתי בת שש אבי נפטר בפתאומיות. אמי, שרצתה להציל אותנו

מאווירת השכונה הענייה שבה גרנו, רשמה אותנו לבית ספר אורתודוקסי יוקרתי במרחק של נסיעת אוטובוס. התחלתי ללכת לשם, למדתי עברית, תורה, נביאים, היסטוריה יהודית, מנהגים והלכה. אהבתי את זה. זו היתה החלטה שלי לשמור מצוות. אף אחד לא כפה עלי, ואני לקחתי את זה צעד קדימה בכל פעם. אבל גם אהבתי מאוד לקרוא. בכיתה ג' אחת המורות אמרה לאמי שאהיה סופרת.

"לקחתי את המסקנה ההיא כמובן מאליו. כעבור שנים, בבוקר למדתי באוניברסיטה ספרות אנגלית וכתיבה יוצרת, ובערב לימודי יהדות בסמינר למורים. מעולם לא ראיתי סתירה בין שני הדברים. כשאחת המורות בסמינר אמרה לי שעלי להפסיק לקרוא את שייקספיר, אמרתי לה ש'אותלו' הוא אחד מסיפורי המוסר על רכילות מרושעת הכי חשובים שהיא תמצא אי פעם. הם מעולם לא שיכנעו אותי שאני עושה שגיאה".

איזה מתשעת הרומנים שלך את הכי אוהבת?

"זה כמו לשאול אמא איזה מילדיה היא הכי אוהבת. כל אחד הוא שונה. אבל סופרים תמיד חיים את הרומן האחרון שלהם, כמו שאמא תמיד נמשכת לתינוק הקטן שלה".