20 שנות אבטיח בשקל: חוגגים נגד המכונה
בנובמבר 1992 נחשף העולם לראשונה למסרים הזועמים ולריפים המטריפים של זאק דה לה רוחה, טום מורלו וחבריהם. אור ברנע חוזר לשירים הגדולים ולסוד הקסם של רייג' אגיינסט דה מאשין - כי אין להקה שיותר כיף לכעוס איתה, גם היום
הצעקות והדחיפות במועדון, האנרגיה המתפרצת, הווליום ההיסטרי - לבד בחדר: רייג' אגיינסט דה מאשין בקליפ לשיר "Killing In The Name Of", מתוך אלבומה הראשון. "אבטיח בשקל" לנצח!
אותו שיר של רייג' היה אז כבר להיט היסטרי - ונראה שישמור על מעמדו לנצח (עדיין לא נדיר להיתקל בו בחתונות) - אבל שטיק האבטיח המטופש הפך את השיר למשמעותי עוד יותר עבור הקהל הישראלי, שגם זכה לפגוש את הלהקה בשיא תהילתה, בתל-אביב ובחיפה. שתי המילים האלה מייצגות עבור רבים תקופה שלמה ורועשת, שהגיעה לסיומה בקיץ 2000 - כשהלהקה הגיעה אלינו בפעם האחרונה, ארבעה חודשים לפני שהתפרקה, והרעידה את אולם הסינרמה בתל-אביב.
זיכרונות: הלהקה מבקרת בישראל בקיץ 2000 ובאחד מרגעי השיא של ההופעה, המתופף בראד ווילק תפס את המיקרופון ושר: "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם". כולל ראיון של מורלו על הביקור הטעון והבלתי נשכח.
החודש חוגגת הלהקה 20 שנות זעם. בנומבר 1992, העולם נחשף לראשונה למסרים הישירים ולמוזיקה הייחודית של החברים מקליפורניה, כאשר יצא אלבום הבכורה והמופתי של הלהקה (הנושא את שם הלהקה). לציון האירוע, הלהקה הוציאה השבוע את "The XX", קופסא מהודרת שכוללת את האלבום הראשון בעיבוד דיגיטלי משופר, יחד עם עוד כמה דיסקים מלאים בגרסאות שנשמרו עד היום באולפן, תקליטורי DVD הכוללים תיעוד של הלהקה בהופעותיה, ספר מיוחד, תקליטי ויניל ועוד הפתעות.
"נשקים, לא אוכל, לא בתים, לא נעליים. הם מאכילים רק את המלחמה החייתית והקניבלית". אחד משיריה הנוקבים והטובים ביותר של הלהקה - "Bulls On Parade", מתוך אלבומה השני "Evil Empire".
במבט לאחור, 20 שנה אחר כך ולאחר שהתפרקה והתאחדה מחדש (ומתי כבר נזכה לאלבום חדש באמת?!), רייג' היתה להקה בוטה עם מסרים ברורים ופשוטים ויחד עם זאת, סימלה דברים שונים מאוד עבור כל כך הרבה מעריצים שונים. כי בדיוק כמו שצעקה במילותיה הנוקבות, כך גם הלחינה וביצעה את המוזיקה. ישנם אוהבי מוזיקה רבים שלאו דווקא התחברו למחאתם של זאק דה לה-רוחה, טום מורלו, טים קומרפורד ובראד ווילק - אבל כן נשמו וחיבקו כל צליל: כל קטע גיטרה עוצמתי וקליט, כל תיפוף עקבי וחזק, כל צליל בס מהדהד, כל משפט מתגלגל וצרחה אימתנית. בלי לפ-טופ, בלי קלידים ופטיפונים, רק מיקרופון וגיטרה-בס-תופים.
על-פי רייג', כולנו קורבנות של יריות המערכת והכדור פוגע לנו ישר בראש. "הם אומרים לנו: קפוץ! ואנחנו שואלים: כמה גבוה?". הלהקה בקליפ לשיר "Bullet In Your Head", מתוך האלבום הראשון.
יש שיקראו לכך שטיק, אבל בשלושת אלבומי הלהקה (מבלי לכלול את אלבום הקאברים האחרון), חברי רייג' אגיינסט דה מאשין - ובעיקר טום מורלו - הצליחו להפיק מה שנקרא בשפה המקצועית "ריפים" (משפט מוזיקלי שחוזר אל עצמו) אלמותיים. בכלל לא חשוב על מה הם שרים, קטעי הגיטרה של מורלו גורמים לנו להיכנס הביתה (או לחדר בבית של ההורים), לטרוק את הדלת בחוזקה, להפציץ את המוזיקה בפול ווליום - וזין על העולם. זין על כל מי של מבין אותנו, זין על כל מי שלא מסכים.
ב-26 בינואר 1999, חברי רייג' אגיינסט דה מאשין התייצבו על מדרגות הבורסה לניירות ערך בניו-יורק. עם כלי נגינה הם הופיעו שם וצילמו את הקליפ לשיר "Sleep Now In The Fire", המופיע כאן לפניכם. בעקבות האירוע, רייג' הצליחה לגרום לבורסה לסגור את שעריה באותו היום. הדוקומנטריסט והאקטיביסט המפורסם מייקל מור הסביר כי המטרה היתה "לצלם היישר מתוך לוע החיה".
זו כנראה הגדולה העיקרית של רייג' הכסחנית: היא עקבית. היא לעולם לא תשנה את משנתה, לנצח תעמוד מאחורי מילותיה ועד שתחליט להפסיק לנגן, היא תמיד תדגול באותם משפטים מוזיקליים שיתדלקו את המילים באנרגיה הנדרשת. גם במקרה הזה, לא מדובר בשטיק באמת - למרות שחובבי מוזיקה רבים יטענו שהשירים של רייג' "נשמעים תמיד אותו הדבר". ההיפך הוא הנכון: רייג' היא אחת הלהקות היחידות בעולם שהצליחה להפוך את מכלול שיריה לסאגה אחת שלמה, תחת כותרת אחת ברורה. כל שיר הוא פרק, כל אלבום הוא צעד.
בדרך, היא גם סחבה אחריה מיליונים, ופחות או יותר המציאה את הסגנון שנקרא נו-מטאל - תופעת הראפ-פ'אנק-מטאל שכבשה את אמריקה במחצית השניה של שנות התשעים, בזכות להקות כמו קורן, לימפ ביזקיט, לינקין פארק, אינקיובס, סיסטם אוף אה דאון, דפטונס ועוד רבות. אף אחת מהן לא היתה מי שהיא לולא רייג'. ולמרות שטרנד הנו-מטאל מת מזמן, רייג' חיה ופועמת עמוק בלב.
עוד קליפ שביים ללהקה מייקל מור - ובו מובאות הצהרות של אל גור וג'ורג' וו' בוש, המתמודדים על נשיאות ארצות הברית בבחירות ב-2000. זהו שיר הפתיחה באלבו "The Battle Of Los Angeles", החלק השלישי בסאגה שנקראת "רייג' אגיינסט דה מאשין".
וכמובן, לא מדובר כאן רק על מוזיקה. בעשרים שנות קיומה, רייג' איגדה אנציקלופדיה חברתית-פוליטית שלמה. המתעניינים בזכויות האדם, בעולם הקפטליסטי, בשחיתות מוסרית כלכלית ופוליטית ובניצול אזרחים - כל אלו יכולים בקלות לגלות עולם שלם דרך דבריה של הלהקה בשירים, בתקשורת ועל
הבמה. מובן שמדובר בדעותיהם של חברי הלהקה, אבל יש שם אמונה אמיתית ורצון כן לשנות. חברי הלהקה לעולם לא הסתפקו באוויר שהם נושמים בכל יום. הם רוצים לנשום אוויר אחר, של שלום, צדק ואחווה. להעלים מפני האדמה את כל מה שפסול בשילטון ובצדק החברתי.
בסופו של דבר, בין אם נתחבר לכל מילה של דה לה-רוחה ובין אם לא, בין אם נשתגע מהריפים של מורלו או לא - כבר עשרים שנה שרייג' מספקת לנו את כל מה שאפשר לקוות להשיג מהעולם. זו גם הסיבה שעד היום היא זורמת לנו בוורידים. זו גם הסיבה שדווקא הקהל הישראלי כל כך מחובר אליה. רייג' נותנת את הכל: את הרצון לשנות את כל מה שרע, את הצורך לצרוח כדי לפרוק את מה שעל לבנו (גם אם אנחנו לבד, עם עצמנו). כל אלה הם החלומות שלנו. כל אלה הם החלומות שלנו. כל אלה הם החלומות שלנו.
