סרט וראיון: תומר רוסו בסבבה עם סבתא וסבא
אחרי שעזב את עולם הזוהר התל אביבי לטובת הצפון, השחקן תומר רוסו ("רמת אביב ג", "לגעת באושר") הדריך קבוצת קשישים בהפקת גרסה משלהם למיוזיקל "מאמהמיה". "בגיל הזה יש פחות גמישות", הוא מודה בראיון. צפו בסרט
את תומר רוסו אתם בוודאי זוכרים מהופעותיו הרבות בטלוויזיה ובקולנוע בשני העשורים האחרונים. בסוף שנות התשעים הוא כיכב באופרות הסבון הישראליות "רמת אביב גימל" ו"כסף קטלני", ואחר כך גם ב"לגעת באושר". הוא גם הופיע בסדרות "קרב בדרך לירושלים" של יצחק צפל ישורון ו"פרשת השבוע" של רני בלייר, וכן בסרטו של יונתן פז "זאיה" מ-2000, ושלושה מסרטיו של עמוס גיתאי - "כיפור", "קדמה", "עלילה" ו"איזור חופשי".
רוסו בן ה-39 עשה כברת דרך כשחקן, ואם אתם תוהים לאן הוא נעלם - אז הוא עשה הסבה לבמאי, מפיק ומדריך, ובאחרונה הוא מקדיש עצמו לעבודה עם גמלאים. את פרי יצירתו אפשר לראות פה בסרט "מאמהמיה", שמוצג לפניכם:
"את מירב ניסיוני רכשתי באמצעות למידה מהפרויקטים אשר עסקתי בהם בתור שחקן", מספר רוסו על דרכו היצירתית, שקיבלה תפנית בשנים האחרונות. "אחרי תקופה סוערת של עבודה קשה ומאומצת וחיים בסצנה התל אביבית, אשתי ואני קיבלנו החלטה משותפת כי הדבר הנכון הוא לעבור לגור בצפון. עם המעבר צפונה נטשתי את עולם המשחק - כשחקן, ועברתי לצד השני - למלאכת הלימוד, הבימוי וההפקה".
תומר רוסו ב"לגעת באושר" (דלגו ל-1:00)
רוסו מספר כי בשש השנים האחרונות הוא עובד עם דיירי בית בלב-בית אילדן - בית דיור מוגן, שנציגתו פנתה אליו והזמינה אותו לקיים פעילות תרבותית עם החברים במסגרת חוג דרמה. "בשנה הראשונה העלנו יחד עם הדיירים את המחזמר 'קזבלן'. הקליק עם הדיירים היה מיידי, והרומן נמשך עד היום", הוא מספר. "השנה החלטנו לראשונה לצלם סרט, ובחרנו במחזמר 'מאמא מיה'".
סבא שר אבבא
כזכור, בסרט המוזיקלי של פילידה לויד מ-2008 "מאמא מיה" (המבוסס על המחזמר הבריטי לצלילי שירי אבבא), אמנדה סיפריד מגלמת את סופי, בתה של דונה (מריל סטריפ), שמחפשת אחר אביה (את שלושת המועמדים מגלמים פירס ברוסנאן, סטלן סקושגורד וקולין פירת'). התסריט של "מאמהמיה" של רוסו, עוצב בהתאם לסרט המקורי, אלא שבמקום שחקני איכות כמו סטריפ וברוסנאן, עמדו לרשותו השתתפו עשרות שחקנים בני 75 עד 90 - מנוסים בחיים, אך לא במשחק.
"הם עברו אודישנים, חזרות, הקלטות, ריקודים ושירים - היה סוער", הוא מודה.
מוזמנים להשוות: הטריילר של "מאמא מיה" של פילידה לויד
"בתסריט שלנו, הנערה אופיר מבלה עם סבתה, ובשיחה ביניהן מתוודה הסבתא כי לנכדה יש סבא, אותו מעולם לא הכירה", מתאר רוסו את העלילה. "הנערה, מסוקרנת, מחטטת בבית סבתה בארונות ובמדפים ומגלה יומן אישי. מבלי להסס, אופיר קוראת ביומן, ומגלה בו פרטים המובילים לבן זוגה של סבתה בעבר הרחוק, שבמקרה חי היום בדיור מוגן בקרית מוצקין. הנערה מגיעה לשם ובמהלך חיפושיה, נצמדות אליה מספר דיירות מהבית (בדומה לחברותיה של הדמות בסרט) והן עוזרות לה למצוא את סבא שלה".
אילו התאמות היה צריך לעבור התסריט המחודש כדי להתאים לשחקנים המבוגרים?
"כתיבת התסריט היתה קשה ומאתגרת. שינון סצנות ארוכות יצר לחץ וחשש בקרב השחקנים, כך שהייתי חייב להישאר עם סצנות קצרות, ללא מונולוגים ארוכים. כמו כן, נדרשתי לצמצם את הסרט לזמן ריאלי של ארבעים דקות. זאת ועוד, מאחר שהפרויקט הוא פרויקט קהילתי של בית דיור מוגן, ורבים הדיירים שביקשו להשתתף, היה לי חשוב לשתף את כולם. חלקם שובצו בתפקידי משחק, חלקם בשירה ובריקוד וגם קבוצת סטטיסטים מהבית".
המעבר מהתסריט הכתוב לפסים מעשיים היה מטבע הדברים ארוך ומורכב ודרש תשומת לב מיוחדת לשחקנים הלא מקצועיים. "תהליך החזרות וההכנה של השחקנים נמשך קצת יותר מארבעה חודשים", הוא אומר. "זה כלל חזרות על התסריט, חזרות לשירה, לריקודים, פיתוח הדמויות, בניית הסצנות, והחזרות התקיימו בכל רחבי הבית בדומה ללוח הצילומים. עובדה זאת עזרה מאוד לשחקנים, כך שבימי הצילום, העבודה לא היתה זרה להם".
רוסו מדווח שלמרות הקשיים והאתגר הלא פשוט, השחקנים התגייסו לצילומים במוטיבציה מלאה - לפעמים אפילו אובר-מוטיבציה. "על הסט התפתחו יחסים מאוד מיוחדים בין השחקנים - לפעמים סצנות דרמטיות על מיקום ביחס למצלמה, לפעמים טרוניות על אורך הצילום או סדרי עדיפויות, לפעמים צחוקים על בלבול בטקסט כתוצאה משכחה או פשוט בגלל הגיל", הוא מספר.
"השחקנים השתדלו לעבוד בצורה המקצועית ביותר: התעוררו יום יום, התאספו בלובי, נשמעו להוראות צוות ההפקה, ולהוראות שלי", הוא אומר. "לפעמים נדרשה המתנה, לפעמים שינויים בגלל התסריט.
כל שינוי בתסריט גרר אחריו מבול של שאלות והצעות - הגמישות קיימת, ללא ספק, אך עם הגיל קצת יותר קשה לקבל שינויים, מתברר. צוות השחקנים תמיד ביקש לדעת ולהיות מעורב בהחלטות הבימוי וההפקה. לכולם היתה מטרה משותפת - הסרט חייב להצליח".
מי שמובילה את הסרט היא דווקא הנערה אופיר אידיסיס, שמכירה את רוב השחקנים הבוגרים מפרויקט קודם בו לקחה חלק. "אופיר מוכשרת בשירה, ריקוד ומשחק וניתן לראות זאת בקלות בסרט עצמו", מחמיא רוסו ומספר על התגובות השונות לשהות שלה על הסט: "נוכחותה של עלמה צעירה בקרב נשים מבוגרות וגברים מבוגרים יוצרת עניין. בקרב הנשים, העניין הוא דאגה, טיפוח, ואפילו קצת קנאה בשחקנית הצעירה. לגברים זהו הרגע לכבוש ולהחזיר את האגו הגברי למקומו. בקיצור, היה מעניין לראות את ההתנהגות השחקנים במרקם העדין של הסט".
איך אתה משווה את פרויקט הזה לפרויקטים קודמים שהיית שותף להם?
"אחרי שנים של עבודה בשוק הקולנוע והטלוויזיה אני מתרגש בכל פעם מחדש מפרויקט קהילתי. את לימודי בבית הספר בית צבי סיימתי ב-1997, ומיד התחלתי לשחק - קולנוע, תיאטרון, טלוויזיה - כמה שיותר, יותר טוב. הופעתי בסדרות 'רמת אביב ג' ו 'לגעת באושר', בקולנוע שיחקתי בעיקר בסרטים של עמוס גיתאי, בתיאטרון בית לסין הופעתי ב 'קול קטן' וב'עכברים ואנשים', וגם שיחקתי בתיאטרון חיפה ובדרמות והפקות מקור נוספות.
"במסגרת עבודתי אני מלמד במשרד החינוך כמורה לתיאטרון מן המניין, ובמקביל עובד עם מספר קבוצות דרמה, חלקן של נוער, חלקן של מבוגרים וגם עם קבוצות מעורבות של הורים וילדים, וקבוצת עיוורים - שזהו בהחלט פרויקט ייחודי בשבילי".
מה היה הערך של ההפקה השאפתנית הזאת עבורך באופן אישי?
"זו היתה זו חוויה מיוחדת, שונה ומעניינת מתוך מגוון פרויקטים שבהם אני עוסק, השאיפה שלי היא להביא את המשחק לכל אדם שחפץ לעשות זאת, אבל להביא זאת בדרך חווייתית מצד אחד ומקצועית מן הצד השני. בדרך - גם אני לומד על החיים ובעיקר נהנה".
- יש לכם סרט קצר שתרצו להציג ב-ynet? אתם מוזמנים לפנות אלינו: indie.ani@gmail.com
