יוצרי רשת רוצים להצחיק גם בטלוויזיה
חברי "ץ סופית" ויוצרים אחרים רוצים שתתרמו להם כסף ליצור פיילוט קומי לטלוויזיה, אבל האם הטלוויזיה בכלל רוצה יוצרי רשת מצחיקים? אריאנה מלמד: "ליוצרי הרשת עדיף להישאר ברשת ולמצוא לעצמם עבודה קבועה שתפרנס אותם"
קחו את שלט הטלוויזיה ותתחילו לזפזפ: בין החדשות לריאלטי, מסביב לאיים קטנים של דרמה מקומית, משתרע ים של קומדיה יד שנייה: הרבה שכפולים מקומיים של סיטקומים אמריקאיים ("נשואים פלוס" ו"בנות הזהב" בקצה אחד של הספקטרום; בקצה השני "רמזור" ו"החיים זה לא הכל") ועוד יותר שידורים חוזרים אינסופיים של גרסאות המקור, שהעלו עובש על המסך: שוב רוס בוגד ברייצ'ל, שוב קרמר מחסל לג'רי את כל הדגנים.
חוסר הגיוון הזה מפתיע כשמסתכלים על הרשת המקומית, ורואים שהיא מתמלאת ביוצרים קומיים רעננים ובועטים, שצומחים תחת כל יוטיוב רענן. מדוע תעשיית הטלוויזיה ממשיכה להתעקש על הפקות בטוחות ("רמזור"), אבל בלתי מצחיקות ("סברי מרנן") בזמן שבאינטרנט יש, ובחינם, כזה עושר קומי?
הכסףתרוטם
חברי "ץ סופית", הרכב קומי בראשות מתן בלומנבלט (שעומד גם מאחורי בלוג הקומיקס הו לא) ואביתר חלימי, בחרו בדומה ליוצרים רבים לפניהם לפנות לגולשים עצמם כדי להשיג מימון להפקת סרט קצר בשם "החבורה האחרונה". הסרט יכול לעמוד בפני עצמו, אבל בלומנבלט וחלימי מקווים שהוא יהווה גם פרק פיילוט לקומדיה טלוויזיונית.
הפורמט הזה נקרא "מיקרו-מימון": כל גולש נותן כפי יכולתו, בדרך כלל צנוע, ומקבל תגמול סמלי לפי סכום התרומה שלו. במקרה של ץ סופית, אם תתרמו 15 שקלים תוכלו לצפות בסרט הקודם של החבורה - "פיצריה מן העבר"; תמורת שישים שקלים תקבלו גם מארז די.וי.די ופוסטר; ואם תעניקו להם חמישה מיליון שקלים, אזי "יטביעו ץ סופית את טל שפר (חבר צוות ץ סופית) בתוך גיגית מים ויזרקו לתוכה מכשירי חשמל שונים ומגוונים".
גם עמית גיצלטר ואיתי ליפקה מסטודיו The Hive Professionals סומכים עליכם שתעזרו להם להפיק את "ישראל מתה מצחוק", סרט פארודיה ישראלי שהוא למעשה מחווה לסרטים ישראליים. השניים פתחו עמוד באתר המיקרו-מימון start*ART ועד כה הצליחו לגייס כמעט 24 אלף שקלים מתוך 120 אלף הדרושים להם.
ממש כמו ץ סופית, גם במקרה של "ישראל מתה מצחוק" יש תמורה לאגרה. גולשים שישקיעו בסרט יוכלו לקבל כרטיסים להקרנת בכורה, מזכרות מהסט ואפילו אפשרות להשתתף בו. בנוסף, היוצרים מזמינים גם גופים מסחריים לפרסם את המוצר או השירות שלהם בסרט. "בחו"ל יש המון דוגמאות לכך", מרגיע ליפקה, "הרולד וקומר משתוללים באמריקה (2004), במקור "Harold & Kumar Go to White Castle", הוא דוגמה מאוד מוכרת לרשת מזון מהיר שלקחה חסות על סרט, ומאז נוצרו עוד שני סרטי המשך, והרשת זכתה להכרה בכל העולם".
כדי להפיץ את השמועה על הסרט החדש וכדי למשוך לעצמם תשומת לב ברשת, החבורה הפיקה סרטון סאטירי בכיכובה של סירי, העוזרת האישית של אפל, בו היא מסייעת למחבל מתאבד להגיע לתל אביב:
יש לך כסף קטן?
לצד הפרויקטים השאפתניים הללו תוכלו למצוא ברשת גם ניסיונות קטנים יותר, כמו זה של סמדי חרפק, "מחפשים את צ'ארלי". ביום, חרפק היא ליצנית רפואית החברה בקבוצת "רופאי חלום", אבל בלילה היא חולמת על סדרה קומית משלה. הסדרה תהיה מורכבת מפרקים קצרים של רבע שעה ותגולל את סיפורם של טיטו וסודוקו, שני אחים שגרים באי מבודד אליו הוגלו את כל הליצנים והפוליטיקאים.
"כיוון שליצנות רפואית הוא ז'אנר לא מוכר במיוחד בארצנו, וכיוון שבכדי לשכנע את חברת ההפקות שתשקיע בסדרה, אני צריכה לצלם פיילוט של פרק ולכן פניתי לאתר מימונה", היא כותבת בעמוד המיזם שלה. חרפק הצליחה לגייס את הסכום שרצתה (20 אלף שקל) ובקרוב תתחיל את צילומי הפיילוט.
אבל מה יקרה לפיילוט לכשיצולם? אם אפשר לנבא לפי לוח השידורים, אפילו של ערוצי הנישה, הסיכויים שלה לשבור את מסך הזכוכית לא גדולים.
יוצר ברשת? תמצא עבודה
"בכל הקשור לסדרות קומיות מקוריות בטלוויזיה, יש בעיה של זמן", אומרת אריאנה מלמד, מבקרת התרבות של ynet. "לסיטקום יש תבנית קבועה של שלושים דקות (23 דקות וזמן לפרסומות). זו התבנית היחידה לסדרה שרוב הזכייניות מוכנות להתייחס אליה. אבל זה לא מתאים לפריים טיים כי בפריים טיים לא משדרים תכניות קצרות כל כך. בנוסף, העלות של סדרה קומית היא גבוהה יחסית, בטח יותר גבוהה מתכנית בה חיים הכט עושה משהו עם האצבע. מצד שני, כמה כבר אפשר להרוויח ממשהו שלא משודר בפריים טיים?"
מלמד מחלקת את הסדרות הקומיות לשניים: קומדיות משפחה שהן צאצאיות של "קרובים קרובים" (סברי מרנן", "החיים זה לא הכל") וקומדיות מצבים של חברים שנולדו בעקבות "סיינפלד" ("רמזור", "החברים של נאור"). אלו מודלים מצליחים ולכן הנטייה היא למחזר אותם. כל ניסיון להכניס חומר חדש נתקל בחשדנות ופחד. "השוק קטן, רווי ומתפוצץ מכשרונות", היא מסכמת. "ליוצרי הרשת עדיף להישאר ברשת ולמצוא לעצמם עבודה קבועה שתפרנס אותם עד שיהיה מודל כלכלי שיאפשר להרוויח ממה שהם עושים".
"אני חושב שהטלוויזיה שלנו פשוט מפחדת", מוסיף חלימי מ-ץ סופית. "הרי זה לא שיש מישהו בצוות של 'סברי מרנן' שחושב שמדובר ביצירה חדשנית. מדובר בצוות של יוצרים מוכשרים שמחליטים באופן מודע לעשות משהו מיושן שפונה לאנשים שרוצים את הטלוויזיה שלהם 'כמו פעם'. אין לי בעיה עם זה, השאלה היא למה חובבי הטלוויזיה העדכנית נדחקים לערוצי נישה עם תקציב של 5,000 שקל לפרק?"
"אם הייתי צריך להמר", הוא מהמר, "הייתי אומר שהטלוויזיה כמו שאנחנו מכירים אותה תאבד את רוב הרלוונטיות שלה. אבל בינתיים אנחנו שואפים להגיע לשם, בעיקר בגלל הכסף ומערך היחצנות. מבחינת קהל? שאף אחד לא ישלה את עצמו: יש יותר אנשים באינטרנט מאשר בטלוויזיה והפער רק יגדל. ברגע שיבוא לאינטרנט האיש עם שקי הכסף תשתנה הקונספציה ש'בטלוויזיה אתה אמיתי ובאינטרנט לא'".
נשארים ברשת
גם אור ישראל לוז, שעומד בראש ההרכב הקומי "באלה הידיים", פנה לגולשים כדי לקבל מימון, אבל הוא דווקא נהנה מהנוכחות מרשת, לפחות בינתיים. "אני מאמין בהומור טוב ובסאטירה, והרשת מאפשרת חופש מוחלט. רק כאן אני יכול להצחיק בלי צנזורה. עם זאת, כמובן שאשמח מאוד אם בעתיד הפרויקט שלי יגיע גם לטלוויזיה או בכל מקום אחר מחוץ לרשת. המטרה שלי היא לשמח ולשעשע כמה שיותר אנשים".
לוז הוא בחור צנוע: מהגולשים הוא ביקש, והצליח, לגייס את הסכום מעלה הגיחוך 1,948 שקל, שכיסה רק את עלויות שכירת האולפן. "לא חשבתי שיתמכו בפרויקט בכלל", הוא מודה. "למה שמישהו ישקיע בזה כסף כשהמצב כל כך קשה בחוץ? הרי לאנשים אין כסף לשלם חשבון חשמל ושכר דירה, למה שישקיעו בהומור שלי?" המציאות הפתיעה אותי. הרבה אנשים התנדבו לעזור ובגלל זה גם קוראים לפרויקט 'באלה הידיים'. זה משהו שעשינו בעצמנו. בשורה התחתונה, המסר הוא שאסור לחכות שיציעו לך לביים בטלוויזיה. צריך כל הזמן ליצור".
