"האלבומים" על משינה: שלם שגדול מסך חלקיו

הבחירה במשינה לפתוח את העונה השניה של "האלבומים" היא לא מקרית בעיני. משינה אולי יותר מכל להקה אחרת בארץ (זה לא שיש פה זיליון להקות, כן?) מספרת את הסיפור של הרוק הישראלי לאורך השנים. ז'אנר שאמא תקשורת מספרת לו שהוא הכי מוצלח והכי אהוב והכי נכון, אבל בגן הילדים מעדיפים לשחק עם המזרחי והאלקטרוני, והוא לא מבין למה. הוא רוצה להוציא את "מפלצות התהילה", אבל השוק הקטן מאלץ אותו להגיע לכמה שיותר קהל כדי להתקיים ולקבל סיפוק ממה שהוא עושה. אף אחד לא נותן לו לסגת ולהיות נישה, אבל הוא לא מצליח להיות קונצנזוס. התוצאה היא תסכול, שחברי משינה כבר תפקדו על תקן אחד הקולות הכי אמיצים שלו בהזדמנויות קודמות.

ביקורת נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:

"אופוריה": נעורים ללא אסקפיזם

"למה עוני?": עושר טלוויזיוני נדיר

"גיבורי תרבות": יוני רכטר גיבור-על

משינה ב"האלבומים". מעוררי הזדהות (צילום: דוד זריף)

הפרק הראשון ב"האלבומים 2" הוא קודם כל חוויה מתקנת – לי, כצופה, ואולי גם ללהקה עצמה – לסרט הדוקומנטרי על הלהקה שיצא לפני שנתיים כמעט, "המכונה", שזכור בעיקר כאסופה של ריבים והטחות אשמה עגמומיות בין חברי הלהקה ומהם החוצה. חומר אולי פיקנטי בפני עצמו אבל לא בדיוק עונה על ההגדרה של סרט דוקומנטרי עם סיפור ואמירה.

כשקוטנר ניגש לספר את תולדות ההרכב דרך האלבום הראשון שלהם, "משינה" (אלבום הקופים), הוא עושה את זה, כמו שאומרים בחומוס, באהבה. האהבה הזאת הופכת את גילויי הלב של יובל בנאי, שלומי ברכה, איגי דיין ומייקל בנסון (שהיוו את "משינה" ביצירת אלבום הראשון) למעוררי הזדהות ואמפתיה, גם אם את חלקם כבר שמענו בעבר. קוטנר מצליח – גם הודות לעריכה מדוייקת – ליצור שלם שגדול מסך החלקים שלו, כזה שמאפשר לצופה להרגיש כאילו הוא עצמו יצא ממצרים וליווה את יצירת האלבום המיתולוגי הזה.

משינה? בפינגווין?

אלבום הקופים, ומשינה בכלל, הם חומר גלם מעולה לפרק בסדרה שלא מעוניינת בהצגה מיופייפת של המציאות, אלא בונה על אנושיות ואמפתיה שיעוררו הזדהות רגשית. חברי "משינה" חוו לאורך כל הדרך חיכוכים פנימיים (רבאק, הלהקה התפרקה בפעם הראשונה עוד לפני האלבום הראשון) וצניחות חופשיות ממצוקי אגו מסחררים.

יופיעו בפרק הבא. נושאי המגבעת(צילום: דרור נחום)

מצד אחד הם זכו לחיבוק עצום מהמיינסטרים והמון אהבה מהקהל, מצד שני היתה תחושה שדמם מותר והם חטפו ביקורות עם רמיזות על גניבות מ"מאדנס" ושטיפות על שיתופי פעולה מסחריים עם סלקום. הם התחילו בפינגווין ('משינה'? בפינגווין?) והאיצו תוך אלבום אחד מאפס ל-40 אלף בפארק הירקון, אבל האלבום השני וגם השלישי שהוציאו נכשלו מסחרית בתחילת דרכם (ורק אחר כך קיבלו את הכבוד המגיע להם). לא כל הרכב היה עומד במטוטלות האלה ועדיין מתעקש להמשיך לייצר מוזיקה.

רגע (טוב, חודש) לפני שערוץ 8 עובר מהידיים של "נגה תקשורת" לחיים סלוצקי ואולי גם עובר מטמורפוזה, קוטנר (ושאר השותפים שלו לעשייה) מצליח להשחיל את הפרק השני של הבייבי שלו, והנוסחה – כמו בפרק הראשון – עובדת. תמהיל מדויק של נוסטלגיה, ראיונות גלויי לב, חומרי ארכיון מושקעים, רגישות לסיפורים קטנים כמו גם יכולת לתפוס את התמונה הגדולה, כל אלה הופכים את "האלבומים" לחווית צפייה מענגת ושלמה, והיא מבטיחה שכשתפגשו את ברכה ובנאי ב"דה ווייס", התחנה המרכזית החדשה של המוזיקה הישראלית, תיזכרו איפה הכל התחיל.