אירוויזיון ג'וניור: מופת של ניצול
המוני מבוגרים שממש לא איכפת להם לעשות כסף מבובות אנושיות חברו כדי ליצור את אירוויזיון הילדים. רק לא ברור מה לכל הרוחות עושה רשות השידור בקרקס האנושי המוזר הזה
שן אחת של אנסטסיה בת העשר חסרה. מי שמטפל בפה שלה החליט בחכמה לא לשתול שם כלום, והחור הזה הוא בערך הדבר הטבעי היחיד שנותר מערימת הילדים המוכשרים, המדברים, המרקדים, המדגמנים שהפציעה על מסכנו לראשונה.
אירוויזיון הילדים קיים כבר שמונה שנים, אבל לראשונה החליטה רשות השידור לשלוח נציגים. היא לא היתה מוכרחה לעשות זאת, ועוד נדבר בזה. הם עלו על הבמה המעוצבת על ידי מבוגרים ושרו שירים שמבוגרים כתבו עבורם. הם ביצעו למופת את ההרקדות המסובכות שלימדו אותם לבצע. הם שרו בפלייבק בדיוק כמו הגדולים ושפתותיהם נעו נכון ויפה בקצב ובתזמון מקצועי.
הם שרו בעיקר על אהבה, והיו לבושים בנצנצים אופנתיים, והן היו נתונות בחצאיות קטנטנות וחושפניות, עם איפור כבד על העינים. ולא בגלל שככה זה בטלוויזיה. בגלל שככה זה בעולם, עולם מחורבן שבו ילדות קטנות מדי, מנוצלות מדי בתעשיית האופנה–פורנו–מוזיקה, והן מוכרחות להיראות כמו הכלאה של מדונה ואיימי וויינהאוס, מבלי שהן יודעות כלל מה המשמעות של המראה.
ניצול מתרחש כשאנשים שאין בהם הכוח והיכולת להחליט עבור עצמם, עושים מעשים שאחרים מכתיבים להם, לא בכפיה. אני בטוחה שהאזריות הקטנות מנענעות טוסיקים בחדווה מפני שזה מה שהם רואות ב-MTV ורוצות להיות. אני בטוחה שהבלגיות הזעירות חולמות בסתר ליבן להיות להקת החימום של ג'סטין ביבר הפלמי, ומבחינתן זה בסדר גמור שרואים להן את התחתונים כשהן עושות פליק פלאקים מעולים של אקרובטיות.
עוד אני בטוחה שאיגזידגורה ג'סטה, נציגת אלבניה למיזם, כבר יודעת בעצמה שהיא צריכה להחליף את שמה הפרטי אם היא רוצה להיות זמרת מקובלת בעולם. אין לי מושג אם ארבעת הגיקים המתוקים מארמניה ששרו "סוויטי בייבי" והבטיחו לגרום לכל הנערות לחייך, יודעים שהלבישו אותן בבגדי ביטלס בגודל בוטן. כל זה אינו רלוונטי לשאלה אם יש ניצול או לא. קיומו או העדרו צריך להתברר מבחינת השאלה מי מרוויח מזה.
גופי שידור גדולים, חברות הפקה בינוניות, מנחים בוגרים שמתחזים לנערים ונערות קולים, אורחים ומפיקים וצלמים ותזמורות ומעבדים. זו רק תחילתה של הרשימה המבהילה של מבוגרים שממש לא איכפת להם לעשות כסף מבובות אנושיות. והם כל כך מתוקים, שזה צובט בלבד. והם כל כך מוכשרים, שכל חבריהם וקרוביהם מארמניה ועד מולדובה, מבלגיה ועד ישראל מביטים בהם בקנאה אין קץ וחולמים להיות כמוהם. החלום הוא הבעיה.
אני לא נאיבית. אני מגדלת שני ילדים בגיל עשרה, ונבהלת כל בוקר מחדש מלחשוב על הפער בין רצונותיהם להיות גדולים ובוגרים ולהתנהג ככאלה, לבין היכולות האמיתיות שלהם. כילדים על סף גיל ההתבגרות. תעשיות גדולות ונצלניות מעודדות ילדים לא להיות כאלה, אלא מבוגרים בזעיר אנפין. אפקט החמידות מושג מן הדיסוננס שמתקבל בעת הצפיה: בגדי בוגרים, שירי בוגרים, תנועות בוגרים – וכל זה על גוף קטן. איזה מאמי.
כולם אנטישמים, אפילו שהם קטנים
השירים לא היו פחות או יותר רעים מאלה של אירוויזיון לגדולים, וכחובבת הטראש הבוגר הזה אני יכולה להעיד שהמוזיקה מעולם לא היתה העניין המרכזי במופע. גם את זה הילדים לא יודעים, בוודאי לא משלחת ישראל המתוקה להפליא, הלבושה בצניעות יחסית, שהיתה וביצעה נחמד כל כך שיר על חשיבותה של המוזיקה. אבל רק רגע: תזכירו לי מאיפה אני מכירה את הילדים האלה?מבית ספר למוזיקה, כמובן. הנה עוד מחשבה מבהילה. לא רק זמרים זעירים הם מנוף לעשיית כסף, גם פליטי ריאליטי גמדיים. עוד מעט יזמינו אותם לכל מיני השקות והם יחייכו לפפראצי וילכו לרופא השיניים לבקש הלבנה. כי המקצוע מחייב. עוד מעט, אם לא ניזהר, פליט ריאליטי בן עשר וחצי יהיה סוג של מקצוע.
והרי לא ניזהר. כלבים וילדים גונבים את ההצגה, עכשיו ולתמיד. השאלה איזו הצגה אנחנו רוצים לראות על מסכנו ובמה היינו רוצים שילדינו ייצפו.
מבחינת מפיקי האירוויזיון הם בסך הכל מכינים את הדור הבא של הצופים השבויים, אחרי צניחת רייטינג בעשור האחרון. מבחינת הילדים, הם סופרסטארים לרגע. אין להם מושג איך נראים החיים ברגע שאחרי. מבחינה לאומית, אפשר להתנחם במקום השמיני המכובד. ולקבוע בוודאות נחרצת שכולם אנטישמים, אפילו שהם קטנים.
נותר רק לשאול מה לכל הרוחות עושה רשות השידור בקרקס האנושי המוזר הזה, ולמה היא חושבת שדווקא משם תצמח הישועה. היא הופכת לעוד גורם נצלני, ציני, כמו כולם.
