ג'ולי אוטסוקה: "הטראומה של היפנים הודחקה"

"על האונייה רובנו היינו בתולות. היו לנו שיער ארוך שחור וכפות רגליים רחבות שטוחות, ולא היינו גבוהות במיוחד...חלקנו באנו מהעיר, ולבשנו בגדים עירוניים אופנתיים, אבל רובנו באנו מהכפר...חלקנו באנו מההרים, ומעולם לא ראינו קודם לכן את הים, מלבד בתמונות, וחלקנו היינו בנות דייגים וגדלנו ליד הים כל חיינו. אולי אבדו לנו בים אח או אב, או ארוס, ואולי מישהו שאהבנו קפץ בוקר אומלל אחד למים ופשוט שחה לדרכו, וכעת הגיעה גם שעתנו להמשיך בדרכנו".

• הלן גרמיון: "התשוקה מניעה, אך גם ממיתה "
• פרוק דהונדי: "אושו תמיד היה מזויף בעיני "
• לביא תדהר: "לספרות הפנטזיה יש כוח פוליטי "
  

כך נפתח הרומן השני של ג'ולי אוטסוקה (50), "הבודהה בעליית הגג" (תרגום: רחל פן, הוצאות פן וידיעות ספרים). הדיבור בגוף ראשון רבים הוא שמוביל את הנרטיב, המשתבר לאלפי סיפורים של נערות ונשים יפניות אשר הובאו באוניות לארצות הברית טרום מלחמת העולם השנייה. אלו הן "כלות התמונה" (Picture Brides), נשים שנאלצו לעזוב את יפן בשל המצב הכלכלי הרעוע, ובתיווך סוכנות התכתבו עם גברים שהבטיחו להן עתיד טוב יותר, ובתמונותיהם נראו "כאילו הם מוכנים לכבוש את העולם".

"הבודהה בעליית הגג". קול כלה יפנית (עטיפת הספר)

ההבטחה לחיי רווחה ואושר באמריקה הגדולה תתנפץ עם עגינת האונייה בנמל, כאשר יגלו הנשים ש"קבוצת הגברים בכובעים סרוגים ומעילים שחורים בלויים...לא תהיה דומה בכלל לגברים הצעירים היפים שבתצלומים. שהתצלומים שנשלחו אלינו היו בני עשרים שנה. שהמכתבים שנכתבו לנו נכתבו על ידי אנשים אחרים ולא בעלינו...נשפיל את ראשינו, נחליק את חצאיות הקימונו שלנו ונרד בכבש האונייה ונצעד אל תוך היום החם. זוהי אמריקה, נגיד לעצמנו, אין צורך לדאוג. ותהיה זו טעות מצדנו".

"השימוש בגוף ראשון רבים אפשר לי לספר סיפור רחב יותר משיכולתי לספר בדרך אחרת", מספרת אוטסוקה ממקום מגוריה שבניו יורק. "בתחילה ניסיתי לספר סיפור מנקודת מבט של כלה אחת, אבל הגישה הזאת היתה צרה מדי והרגשתי כלואה בתוכה. בתחקיר שביצעתי, נתקלתי בכל כך הרבה סיפורים מרתקים ורציתי לספר את כולם. על ידי השימוש בגוף ראשון רבים, יכולתי לנוע ביניהם ולהכניסם פנימה. זהו קול מאוד מרווח, שניתן להרחיבו עד אינסוף. כל משפט מספק חלון קטן לחייה של אחת הנשים. זה כמו לתפוס מבט חטוף לתוך בית של מישהו מחלון הרכבת ואז להמשיך הלאה". 

שמרנות אלימה

כפי שהתכוונה אוטסוקה, לאורך הרומן אנו מציצים לתלאות החיים של הנשים, עם הגיען לארצות הברית. החל במשבר הראשוני, במין הראשון שהן מבצעות עם בעליהן, ועד לעבודה הפיזית המאומצת שהן חשבו שלא יאולצו לעשות, ואם לא עשו אותה, שרדו באמצעות שלל עבודות בזויות אחרות כמו ירידה לזנות וכן הלאה.

משום הספקטרום הנרחב של הסיפורים שמבליחים ונעלמים במהרה, אוטסוקה אינה מספקת ראייה חד-ממדית של המהלך החברתי הזה, ומציגה גם נשים שהתמרדו, שבעליהן היו טובים אליהם - הדבר ניכר במיוחד בעשרות סצנות המין, שכל אחת מהן שונה לגמרי ומצביעה על אופיו של הבעל - ובאלו שעלו במעמדן עד כמה שהמצב איפשר להן. אך המשותף לכולן הוא טראומת ההגירה, המלווה לא רק באכזבה מן הקיים, אלא גם מהשקר הגס שהוביל אותן לצאת למסע, וכן בזעזוע מאופן בו החברה האמריקנית, השמרנית והאלימה קיבלה אותן.

אוטסוקה מספרת כי הרעיון לרומן התעורר אצלה לפני כעשור, כששהתה בקליפורניה לצורך קידום הרומן הראשון שלה, "When the emperor was divine". "אחרי סבב ההקראות, אנשים בקהל ניגשו אלי והתחילו לספר לי על אמם, סבתם או דודתם אשר הגיעו מיפן כ'כלות תמונה'", היא נזכרת.

"הם הדגישו שעם עגינת האונייה, אותה אישה הופתעה לגלות שהבעל היה כל כך נמוך או כל כך מבוגר או קירח לגמרי. שמעתי גרסאות רבות כל כך של הסיפור הזה", היא מוסיפה, "והייתי מרותקת לעניין. כיצד אישה - ילדה למען האמת. חלק מהכלות הללו היו בנות 14 - מפליגה למדינה חדשה להתחתן עם זר גמור?

"חשבתי לעצמי מה היה קורה אם הייתי נולדת מאה שנה קודם לכן, בכפר קטן ועלוב ביפן, כאשר האפשרויות שלי כאישה היו מוגבלות מאוד. מה אני הייתי עושה? אלו היו חלק מהשאלות שרציתי לחקור ולהפוך אותן לרומן".

היסטוריה של קבוצה

אוטסוקה נולדה בקליפורניה, להורים ממוצא יפני, וגדלה כחלק מקבוצה לא מעטה של יפנים-אמריקניים. היא בעלת תארים מאוניברסיטת ייל וקולומביה, ופרסמה את הרומן הראשון שלה ב-2002. הרומן עסק במעצרים של יפנים אמריקניים במהלך מלחמת העולם השנייה וכליאתם במחנות. ספרה השני, שהוא הראשון שמתורגם לעברית, היה לרב מכר וזכה לביקורות אוהדות בעיתונים הנחשבים בעולם. הוא אף זיכה את אוטסוקה בפרסים יוקרתיים כגון פרס "פן-פוקנר" ופרס "פמינה" לספר מתורגם. מסלול חייה של אוטסוקה נדמה רחוק לאין שיעור מהמציאות שנקלעו אליה הנשים היפניות שהובאו לארצות הברית, ולמרות זאת היא מרגישה מחויבת לספר את ההיסטוריה של הקבוצה אליה היא משתייכת.

"אני חושבת שספרות היסטורית יכולה להזכיר לנו את הטעויות שביצענו בעבר. לכן אני תמיד מופתעת מהתהודה שיש לדברים שאני כותבת על העבר, באירועים עכשוויים. לדוגמא,  סיימתי את הרומן הראשון שלי בחודש יוני 2001. אז לא היה לי מושג כמובן כי הנושא יהדהד לאירועי אסון התאומים, כסיפור שמצביע על מה יכול להשתבש כאשר הממשלה נהיית מפוחדת ומתחילה לערער את זכויות האזרח שלנו. אפילו כעת, מרבית הצעירים באמריקה לא יודעים שהיו מחנות כליאה במדינה במלחמת העולם השנייה. אבל אם הם יקראו את ספרי, ויראו שזאת היתה טעות לשלוח את היפנים האמריקנים למחנות, ייתכן והם יעשו את הקישור להווה, ויבינו שזאת טעות לקחת לחקירה כל ערבי ומוסלמי במדינה בעקבות מה שקרה בספטמבר 2011".

האם הרקע האישי של הגירת משפחתך לאמריקה השפיע על כתיבת הרומן? 

"כן, אבל הדבר ניכר במיוחד ברומן הראשון שכתבתי. סבי נעצר בסן פרנסיסקו על-ידי ה-F.B.I, יום אחרי שפרל הרבור הופצץ, והוחזק במספר מתקנים ל'אויבים מסוכנים'. בנוסף, אמי, דודי וסבתי, נכלאו למשך שלוש וחצי שנים במחנה ביוטה. לאמתו של דבר, גדלתי בידיעה מועטת מאוד על העבר של משפחתי. היתה שתיקה רבה במשפחה בנוגע להתרחשויות במהלך מלחמת העולם השנייה. אף אחד לא באמת רצה לדבר על זה. אולי זאת הסיבה שבגללה הפכתי לסופרת. לתת קול לדממה, להבין מה התרחש".

האם החברה האמריקנית מתמודדת עם עברה, בכל הנוגע לגזענות ואפליה כלפי מהגרים?

"אני חושבת שאנו כאן בארצות הברית, מתמודדים עם ההיסטוריה שלנו בכל יום. ניתן לראות זאת בבחירות האחרונות לנשיאות. המאמץ שנעשה על ידי הרפובליקנים לדכא את המצביעים השחורים במספר מדינות, היה מה שבסופו של דבר, דרבן עוד יותר את השחורים לעמוד שעות בתורים כדי להשמיע את קולם. הרפובליקנים גם תמכו בחקיקה כנגד מהגרים, שעברה לאחרונה במספר מדינות, והכעיסה את האוכלוסייה ההיספאנית, שהיא חלק משמעותי מהדמוגרפיה בארצות הברית - זאת סיבה נוספת להפסד של רומני.

"זה שברק אובמה נשיא, זאת עבור אנשים מסוימים שפשוט לא מסוגלים לקבל את העובדה שאדם שחור הגיע למעמד הזה. גזענות עדיין מאוד נוכחת בארצות הברית, אבל מצד שני, המדינה משתנה. ילודה של לבנים אינה עוד הרוב במדינה, ארצות הברית נהיית יותר מרובת-לאומים, בכל שעה שעוברת, וכמובן - אדם שחור הוא הנשיא".

מהי דעתך על הייצוג של הטראומה היפנית, שנגרמה בגלל מלחמת העולם השנייה, בספרות האמריקנית?

"הטראומה של היפנים האמריקנים במהלך מלחמת העולם השנייה היא אפילו לא נושא מינורי בספרות האמריקנית. היא בכלל לא קיימת שם. כמעט ואין התייחסות ליפנים אמריקניים או למחנות הכליאה בפרוזה האמריקנית. הרומן היחיד בספרות המרכזית שמתמודד עם המחנות הוא זה של דיוויד גוטרסון, 'שלג יורד על ארזים', שהיה רב מכר ועובד לסרט. אבל הספר הזה פורסם לפני עשרים שנה כמעט. יש מספר מועט מאוד של יצירות בִדיון אשר פורסמו לפני עשורים בידי סופרים יפנים אמריקנים ותיקים - היסאיי יאממוטו, ווקאקו ימאוצ'י, ג'ון אוקדה, טושיו מורי - אבל הם לא כל כך מוכרים ולא נחשבים חלק מהציר המרכזי של הספרות. יש מעט מאוד סופרים יפנים אמריקניים, נקודה. אני לא יודעת מדוע זה כך".

כשאוטוסקה נשאלת על תהליך העבודה שלה, הכולל גם תחקיר היסטורי, היא מספרת

כי היא מעולם לא מוּנעת מכוונות אידיאולוגיות. "אני לא חושבת שזאת טיבה של ספרות. אני תמיד מתחילה עם דמות, או מצב, שורת דיאלוג או תמונה ויזואלית. כל דבר שהטריד אותי ושעלי לפענח אותו על גבי הדף. הרומן החדש שלי, לדוגמא, הוא על שחייה ושיגיון, שתי האובססיות שלי כרגע".

אחד הרומנים האהובים עליה הוא "באדנהיים עיר נופש" מאת אהרון אפלפלד, אותו היא מגדירה כסיפור "על אודות 'הרגע שלפני'. זה היה אחד הספרים העוצמתים בשקט שלהם שקראתי מעודי", היא מסבירה. "הוא השאיר רושם גדול עלי. קראתי גם מספר סיפורים קצרים של עמוס עוז ב'ניו יורקר', והערכתי אותם עד מאוד. הוא אמר משהו בעבר על הפרקטיקה של להיות סופר שאני חושבת עליו מדי יום: הוא השווה בין להיות סופר לבין להיות מוכר נעליים. בכל יום עליך ללכת לחנות ולפתוח אותה - ישנם ימים שיש לך לקוחות וימים שאין.

"אז כל יום אני הולכת לשולחן שלי ומארגנת את החנות. בימים מסוימים יש לי לקוחות, ובימים אחרים - אין כלום, אולי רק כמה מילים על גבי הדף. אבל אני תמיד מאפשרת לעצמי להיות פתוחה לאפשרות שמישהו יתדפק לבסוף על הדלת וייכנס פנימה".