"קצת גבוה": אין יותר נמוך מזה

לשמחתי אני לא צריכה למכור, לשווק, לקדם או להפיץ שום דבר באמצעות הטלוויזיה. כך שכשגברת נעימה ביותר התקשרה לספר לי שבערוץ 10 מרימים תוכנית תרבות חדשה בשם "קצת גבוה", ושאלה אם אני רוצה להופיע בה, לא מיהרתי לשים פעמיי לאולפן ושאלתי באיזה עניין אדבר. התברר שמתוכננת כתבה ברמה של פעולה בצופים, אודות השאלה החשובה "ספרים או טלוויזיה"? מה טוב לילדים.

ביקורות נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:

"אופוריה": נעורים ללא אסקפיזם

אירוויזיון ג'וניור: מופת של ניצול

"האלבומים": שלם שגדול מסך חלקיו

זה כמובן היה מכעיס, במיוחד בשל היומרה לכוון גבוה ולדבר קצת מעל לגבות של הצופים. הבהרתי לגברת שאין פה או - או, כי הרי ילדים מבלים היום זמן רב בהרבה מול מסכים אחרים מאשר מול הטלוויזיה, ובכלל צריך לבחון מוצרי תרבות לפי תוכן ולא לפי הפלטפורמה עליה הם מגיעים לצרכן.

בהמשך גם רציתי לדעת מי הכתב שיידבר איתי, כי אמא לא מרשה לי לדבר עם זרים, ולא ששתי להגיע לאולפנים מביתי שבנהריה כדי לדבר חמש דקות על שום דבר. טלוויזיה היא המדיום שמתמחה בהוצאת אנשים מהקשרם. זה נקרא "עריכה", וככל שזו מסיבית יותר היא גם רשלנית יותר. עצה חינם: לעולם אל תסכימו להופיע בתוכנית שעורכים אותה, לעולם תעדיפו שידור חי כדי לומר את אשר על לבכם.

רע מאוד. יאיר ניצני(צילום: ישראל גלעד)

אני שמחה שזה לא הסתייע. כך בלב שלם אני יכולה לכתוב ביקורת על "קצת גבוה" ולומר שזה רע מאוד, חובבני, לא מושקע ומקומם. דוגמאות? כל הליין אפ. הבה ונתחיל. הכתבה הפותחת התייחסה כמובן לספרים או טלוויזיה מה עדיף. היא הייתה גיבוב של חומרים ויזואלים שאין בינהם שום חיבור הגיוני. הופיעו בה דוד גרוסמן שסיפר שעכשיו הוא קורא ספר של דורון נשר. מאיר שלו אמר שלא חובה לקרוא ספרים גרועים עד הסוף. רענן שקד אמר שעדיף "הומלנד" על הרלן קובן.

מומחית גדולה בתחומה תחת הכותרת "יש מחקר", הבהירה שקריאה מפעילה אזורים במוח ששום פעילות אחרת לא מדגדגת. אבל כולם דיברו על תרבות מבוגרים שהנושא היה ילדים, ספרים וטלוויזיה. אף אחד לא ידע להגיד על זה כלום, אף מומחה לתרבות הילד לא הוזמן לומר משהו וגם מה שנאמר, כמו טענתו של שקד כי רשימת רבי המכר מלאה זבל, לגמרי לא נכונה כשמדובר ברבי מכר לילדים. למותר לציין שאף ילד לא נצפה בכתבה הזו.

יאיר ניצני, דוגמגיש בתוכנית ("הגברת הנעימה אמרה שהוא מנחה"), אבל אין אנשים באולפן ואין דיונים להנחות, חתם את הכתבה בשוס הבא: "תרבות הארבע במאה אולי ממלאת את הבית בספרים, אבל לא את הראש במחשבות". הכי לא נכון שמדברים על ספרי ילדים. אני שונאת ארבע במאה אבל כל ילד יתעשר בזכותם בקלאסיקה ובספרות קאנונית זרה או מקומית. גבירותיי ורבותיי, ככה עושים חלטורה.

דוגמגיש. יאיר ניצני(צילום: אסנת רום)

ויש גם המשך אם לא סבלתם מספיק. ניצני עומד באולפן מנוכר סמוך לפודיום מיותר ונראה כמו מרצה בלי סטונדטים או נואם בלי קהל. הווא מנהל דיאלוג עם ג'ייסון דנינו הולט, כתב כוכב של התוכנית, כשזה האחרון מופיע על מסך טלוויזיה. הכי לא ויזואלי והכי לא נעים לצפיה שאפשר. מה יש להולט לומר? "ראיתי ששרון אייל שרוטה לפחות כמוני" כקדימון לכתבה - ראיון עם אייל כוריאוגרפית מוערכת, שפרשה מלהקת בת שבע ויצאה לחיים עצמאיים של יצירה ביחד עם בן זוגה.

מתוך מפעלותיה של אייל, מה שתזכרו זה שלושה דברים: הראשון שהיא היתה נערה זוהר, השני שהיא עובדת בסימביוזה חזקה מאוד עם הבן זוג, ושהיא באמת לא יודעת להתנסח באופן מילולי. אילו יצירות כבר יצרה? מי הם הלהקות ברחבי הגלובוס שרוקדות אותן? איך זה להיות כוריאוגרפית בתחום שנשלט על ידי גברים? או בכלל איך זה להיות כוריאוגרפית? כל אלה שאלות שלא נחשבו ראויות כדי הצורך עבור דנינו הולט, עבור עורכי התוכנית ומפיקיה ועבור הצופים. וכל זה שרון אייל המסכנה כבר עברה כמה וכמה פעמים בחייה בכתבות גרועות של טירונים חסרי הבנה.

נמשיך, אייטם מקסים שבו האדריכל ישראל גודוביץ', עם פה גדול לפחות כמו תיק העבודות שלו, מציע להוריד טיל פאג'ר על מבנים כעורים בתל אביב. שגרירות ארה"ב, בית כלל, בית העיריה וכיכר דיזנגוף. העסק צולם כנראה באמצע "עמוד ענן" שמצב הרוח הלאומי דרש הרג וכתישה, שהארכיטקטים דווקא אמורים לספר לכם מה הם היו בונים במקום הכיעור.

והנה ההפתעה הגדולה: מי בא לבקר? גיא פינס האחד והיחיד. הוא בעל הבית של התוכנית, חברת ההפקה שלו מייצרת אותה - אבל מה שהצופים לא יודעים הוא, שפינס התחיל את הקריירה שלו כעורך תרבות ב"העיר", שם היה לי הכבוד לעבוד עמו. עשרות שיחות מחכימות, מועילות ומפרות, כולם בנושאי תרבות גבוהה בלבד היו לי איתו. אחר כך הגיעו הכבלים לעולם ופינס הבין שאפשר לעשות מזה כסף.

מאז הוא לא זוהה עוד עם תרבות אליטיסטית או עם תרבות בכלל. הציק והפך לאגרגטור של רכילות זוהרת וסקסית. האם מדובר בתיקון או כפרה? תשפטו בעצמכם: על רקע חומר מצולם, קורקטי ומשעמם, מדבר פינס על הבית הפרטי בתוך מוזיאון ישראל בירושלים. הוילה של שרלוט ברגמן, אספנית אומנית מיליונרית ופילנתרופית, היא לא נושא חדש או עדכני, והיא נחשפה בכתבות ישנות בעיתונות המודפסת והמקוונת גם יחד. אבל אם פינס יכול לדבר באופן משכנע על נושאים שלא קשורים לתחתונים של בר רפאלי, יבורך גם יבורך.

בהמשך הצליחו העורכים, המפיקים והדוגמגיש בשקל לשבש את שמו של האומן הסיני אַיי וֵייוֵיי, גיבור כתבה על קליפ גנגנם סטייל שיזמו באמנסטי אינטרנשיונל. בסוף הודיע לנו ניצני ש"אתם נראים כבר הרבה יותר מתורבתים וזה אחרי חצי שעה" . הוא גם ייחל לנו: "שלא תקבלו חס וחלילה הרעלת תרבות". אל דאגה, זה לא יקרה עם התוכנית המביכה הזו. יוחזרו "הינשופים" בכל דרך שהיא, ובכל פורמט שהוא. גם לחובבי תרבות גבוהה מגיע, אבל בטח לא "קצת גבוה".