מישהו חייב להישאר לבד. האם יהיה זה אני?

ברכבת ההרים הרגשית, שיש הקוראים לה זוגיות, עליתי לנסיעה לא פעם, אך לפעמים אני מנסה להתנתק מהפחד ומהתקווה, ורק להביט. אני מביט בכל האנשים שמאיישים את המתקן. חלקם עומדים בתור, מלאי חששות אך גם חסרי סבלנות להתיישב בקרונות.

עוד בנושא:

עכשיו או לעולם לא: 7 דרכים לצאת מהבדידות 

קנאתי בה ועכשיו פוחדת להישאר בודדה כמוה  

זוגיות תגיע רק כשנלמד לאהוב את עצמנו לבד

אחרים נמצאים כבר למעלה, צורחים או נושמים בהקלה, מדי כמה דקות הם חולפים על פנינו במהירות, בדרכם לעוד לופ, ואנחנו, שממתינים לתורנו, רוצים גם אבל לא בטוחים שזה בכלל כדאי. סיפרו לנו שכן, אבל מפה זה לא תמיד נראה משכנע.

יש כמובן, את אלו שיתרחקו ראשונים מהמתקן, יגידו "זה לא בשבילי", ויש את אלו שלא ירצו לרדת. מערכת יחסים אחת, אחרי השנייה, אחרי האחרת. הם מוכנים להסתכן, ולמרות החשש שהרכבת תיפול מהפסים, הם מוכנים שוב לעלות עליה ולנסות כל פעם מחדש.

אגב, הם יודעים שאין סכנה אמיתית, אבל לא מוותרים על חגורת הבטיחות ועל הידיים שאוחזות במעקה, ועולים לעוד נסיעה של רכבת מערכת היחסים.

הם מוכנים לירידות הגדולות ובעיקר מצפים לתחושת ההקלה ולשמש שתלטף את פניהם בעלייה. הם יכולים בלי, אבל מעדיפים עם. יש את אלו שרווקים כבר הרבה זמן ודוחים את הנסיעה לאחר כך. יש את אלו שנכנסים ויוצאים ממערכות יחסים בכל שבוע מחדש. העניין הוא שכולם, ללא יוצא מן הכלל, לא יכולים להתעלם מהמתקן המאיים והמגרה הזה.

לונה פארק החיים

רכבת הזוגיות נמצאת בליבו של לונה פארק החיים. יש את אלו שדוחים את העלייה לאחר כך, יש את אלו שרצים אליה מיד כשהם מגיעים. יש את אלו שרוכבים על כל המתקנים מסביב, מבטיחים לעצמם שבפעם הבאה הם יעלו לרככת, אך דוחים את הקץ. "רק מתקן אחד נוסף קודם לכן", הם אומרים לעצמם, ואז אולי עוד אחד. ואולי עוד. ואולי.

אני מבין גם את אלה וגם את אלה. התחושה הזו בבטן כשדברים קורים, ההתרגשות שמגיעה עם היעדר השליטה, ההתרגשות לקראת הלא נודע, לקראת המפתיע. תחושת הנועם ברגיעה ותחושת הריקנות וההקלה בו זמנית, כשהכול נגמר.

אני חושב שכולם רוצים בצורה כזו או אחרת, להיות ביחד בלונה פארק של החיים. לחלוק את החוויות עם מישהו שמבין ומכיר. כולם רוצים את המישהו הזה, להחזיק לו את היד ברגעים המפחידים כדי להרגיש קצת יותר בטוח, מישהו כדי להחזיק לו את היד ברגעים הנעימים כדי שתוכל לחלוק איתו את תחושת האושר.

אני מביט בכל אותם האנשים שנוסעים ברכבת ההרים או רכבת השדים הזו, אבל עם כל האופטימיות והתקווה, אני חייב תמיד לזכור שיש סטטיסטיקה. אני לא יודע אם מישהו אי פעם אסף את הנתונים המסוימים הללו, אני רק יודע שהם קיימים. אני מסתכל סביבי על חברים, על קולגות, על מכרים מזדמנים, על האנשים מסביב ברחוב, אנשים שלמדתי איתם ואני מסתכל גם על עצמי. אחד מאיתנו יישאר לבד.

זה לא נעים לחשוב על זה אבל זו עובדה. יש אנשים שבסופו של דבר יעבירו את חייהם ללא קשר משמעותי. הם לא רבים, אני בטוח. חלקם יגידו שהם מעדיפים ככה, ויכול להיות שכך באמת יותר טוב להם. אבל מתוך אותה קבוצה אני חושש שיש גם את אלו שפשוט לא יעלו על הנסיעה. הם יפלרטטו עם הרעיון, אפילו יחכו בתור הארוך אך בסופו של יום, יוותרו.

זה לא שמשהו לא בסדר איתם. אפילו לא מזל רע, רק... מפוספס. הם תמיד חשבו שזה יגיע, שגם להם זה יקרה. הם תמיד קיוו שזה לא בגללם, שהם לא בררנים, שהם מסוגלים להרגיש משהו כלפי מישהו, ושגם הוא ירגיש את זה כלפיהם. הם תמיד חשבו שהם ימצאו את המישהו הזה להחזיק לו את היד, לשבת לצידו בקרון, לעצום עיניים ולקוות לטוב. לחכות שהכול ייגמר, אבל ביחד.

מתי תורי?

אני מודה – אני מפחד. אני מקווה שאני לא אחד מאלה. ניסיתי כבר המון מתקנים פה, בפארק השעשועים הזה. בחלק התרגשתי, בחלק השתעממתי, ואני מקווה שאני מוכן לדבר האמיתי. אני מקווה שתורי יגיע, ואני מפחד.

אני יודע שכולם רוצים להאמין בכך, אך בסופו של דבר, כשכולם יעלו לנסיעה האחרונה, מאוחר בלילה עם כל האורות מסביב, כשהם צורחים במלוא גרונם, יהיה לפחות אחד שם למטה, שבפניו תיסגר בהתנצלות השרשרת. אחד שלא יספיק לעלות. זו הסטטיסטיקה. למישהו זה יקרה. אני לא מאחל את זה לאף אחד, אבל אני ממש מקווה שזה לא יהיה אני.

לכל הכתבות והעדכונים - כנסולעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים