אחות בשביתה: "העצמות שלי בוכות מרוב עייפות"

שמי צופית אלמלח, בת ‭.47‬ נשואה ואם לשלושה. וגם, ובעיקר, אחות בבית חולים, כבר 27 שנה. אני אוהבת את המקצוע. בחרתי בו למרות שלמדתי חשבונאות, בגלל המגע עם בני אדם, בגלל הנתינה.

בדיוק בגלל זה, יצאנו אני ואחיותיי מבתי החולים למאבק. בשבילנו, אבל גם בשביל המשפחות שלנו ובעיקר בשבילכם – החולים, אזרחי ישראל.

קראו עוד על שביתת האחיות :

• שביתת האחיות: אילו שירותים לא תקבלו היום?
• עומס כבד עקב שביתת האחיות: 'סבל לחולי סרטן'
• האחיות שובתות: "חולים במסדרון. אנו מנוצלות"
  

לא שהמצב היה אי פעם טוב, אבל בשנים האחרונות הוא הלך והידרדר: האוכלוסייה גדלה בקצב מסחרר, אבל התקנים נותרו כפי שהיו – אין מיטות ואין אחיות. בהשוואה לארצות המערב, מדינת ישראל נמצאת במצב קטסטרופלי מבחינת מספר האחיות לכמות האוכלוסייה.

לא נעים לומר, אבל מצבנו דומה לזה של מדינות העולם השלישי, למרות התפתחות הרפואה ולמרות שישראל היא כביכול מדינה מתקדמת.

החולים במסדרון יעידו

עד כמה המצב קשה יכולים להעיד החולים עצמם. בחדר המיון שבו אני עובדת, בבית החולים בנהריה, המצוקה ניכרת בכל יום. מספר המיטות לא מספיק, הצוות מצומצם, ושוב ושוב אנחנו נתקלות בדילמה במי לטפל קודם: בילד הקטן שהגיע עכשיו באמבולנס? באיש המבוגר שעדיין מחכה לאבחון? בחולים שהגיעו אתמול והועברו בינתיים לחכות במסדרון, כי אין איפה להשכיב אותם?

בימים שכאלה, בעיקר בימי החורף, העומס בלתי נסבל עד כדי פגיעה פיזית בנו, האחיות. רק השבוע מצאתי את עצמי מורעבת, בלי אפשרות לעצור לרגע כדי לאכול. "תאכלי בשמונה בבוקר‭,"‬ אומרים לנו. כן, ארוחת צהריים בשמונה או תשע בבוקר שלפני המשמרת. ואם אני רעבה בצהריים? אין מה לעשות, החולים קודמים. מזל שלפחות לשתות אנחנו יכולות מהקולרים במחלקה, אחרת היינו מתייבשות.

ב‭27-‬ שנות עבודתי כאחות, כמעט לא לקחתי חופשות. אפילו חופשות מחלה הן מחוץ לתחום כשכוח האדם כל כך מצומצם. הרי אם לא אגיע לעבודה, החברות שלי יתמוטטו מהעומס. גם הן עובדות קשה, לא פחות ממני, ואין לי מצפון לפגוע בהן.

לפני כחודשיים סבלתי מכאבים חמורים בקיבה. יכולתי להישאר בבית בשקט, אבל לא יכולתי. הגעתי לבית החולים, נשכבתי על מיטה, קיבלתי עירוי נגד כאבים לווריד במשך חצי שעה, והתחלתי את המשמרת.

גם החולים סובלים מהמצב. אם פעם כשחולה היה אומר שהוא רעב, כעבור שתי דקות הוא היה מקבל אוכל, היום אני פשוט לא מצליחה, לא מספיקה. הוא יכול למות מרעב. מה אפשר לעשות? אני לבד, וצריך לקבל חולים חדשים, ולתת חמצן לחולים שמתקשים לנשום, ולגשת למאושפזים. זה לוקח זמן, כל כך הרבה זמן כדי להיענות לתחינותיהם, וכואב לי.

החולים נפגעים, ואין לי אפילו תשובות עבורם. הרי מה אגיד, שאין תקנים? אשלח אותם לבקש תשובות ממשרד האוצר בזמן שהם סובלים? אבקש מהם לדבר עם משרד הבריאות?

כשבן אדם יושב בחדר המיון עם שבר ביד, ולוקח זמן לטפל בו, לא אכפת לו שיש עוד 80 איש שמחכים. הוא לא רואה את זה. וכל 80 החולים כועסים וצועקים. כשכואב לילד שלך, אתה לא בודק אם יש או אין תקנים. אתה רוצה תשובות, רוצה טיפול, ועכשיו. והוא זועם, וצועק.

כבר היו אצלנו בבית החולים כמה וכמה מקרים של אלימות, בדרך כלל אני מנסה לזהות את הזעם מראש, לכבות את הדליקה כשהיא בחיתוליה. אבל לא תמיד זה עובד. האמת? אם אני הייתי מחכה במיון עם ילד שמתפתל מכאבים, ולא היה מי שייגש אליי, יכול מאוד להיות שגם אני הייתי נוהגת כמותם.

"העומס בלתי נסבל עד כדי פגיעה פיזית בנו". שביתת האחיות(צילום: ירון ברנר)

נשואה לעבודה כבר 27 שנה

הקושי השני הוא השחיקה. כבר 27 שנים שאני נשואה לעבודה. עובדת ב‭90-‬ אחוז מהשבתות, מתפללת לא ליפול בהגרלה ולעבוד גם בחגים. שוב ושוב, שבת אחר שבת, המשפחה בבית ואני עובדת. אפילו נופש בחג אני לא יכולה לתכנן לי ולבני משפחתי.

המשפחה סובלת לא פחות ממני. בשבתות, בחגים, בלילות, אני לא בבית. כשהילדים היו קטנים, הייתי מגיעה הביתה אחרי משמרת לילה, סוגרת את הדלת, זורקת שמיכת פוך על הרצפה בסלון, ונרדמת בזמן שהילד הקטן מטפס עליי, שולח יד לעין, בועט. הרי מה אכפת לו שעבדתי לילה. למה הוא צריך לשלם את המחיר.

אחרי כמה משמרות לילה השעון מתהפך, וכבר אי אפשר להירדם בלי כדורי שינה. העצמות שלי בכו מרוב עייפות, והצלחתי לישון רק דקה פה ודקה שם. חשבתי לשלוח אותם למעון, אבל עם המשכורת הזאת איך אפשר?

בעלי כבר התייאש ממני. העבודה ממש פגעה בזוגיות שלנו. אפילו כשכבר קבענו לבלות יחד, מצאתי את עצמי מוקפצת לעבודה כי אין ברירה. גם אחרי 27 שנים, אין חופש. לא פעם מצאנו את עצמנו רבים. את הכעס ספגתי אני, ולא המדינה שהפקירה אותי. אם הייתי אדם נורמלי, שעובדת במקצוע נורמלי, אולי הכל היה אחרת.

לאחרונה הילדים שלי, וגם בת הזוג של הבן, חשבו ללמוד סיעוד. אמרתי להם שלא יעשו את זה בשום פנים ואופן. לא רציתי שיעברו עם הילדים שלהם את מה שאני עברתי עם הילדים שלי. לשמחתי הרבה, הם הקשיבו לי. אולי להם יהיו חיים אחרים.

לשרוד מ-6,000 שקל

שמעתי אתמול שאנשי האוצר לא מבינים מה אנחנו רוצים, וטוענים שאנחנו מרוויחות 15 אלף שקל בחודש. אתם מבינים, אנשים שמרוויחים עשרות אלפי שקלים בחודש מתלוננים על אחיות שמרוויחות 15 אלף שקל בחודש, אחרי 20 שנות ותק, כשהן צריכות לעבוד בשביל זה יום ולילה ולגור בבית החולים.

אני מזמינה את אנשי האוצר החצופים, אולי את שר האוצר בעצמו, לבוא לעבוד קצת אצלנו. כדי להרוויח את המשכורת שהם טוענים שאני מרוויחה, אני צריכה לעבוד שבעה ימים בשבוע, כולל לילות, ושעות נוספות. אני צריכה להרוג את עצמי. איך אפשר לעשות דבר כזה?

שלא ינסו לזרות לאנשים חול בעיניים. שימצא לי מישהו שעובד כמונו ומרוויח את אותם סכומים. למדתי הנהלת חשבונות, אני מוכנה להראות לשר שטייניץ איך עושים את החשבון, אם הוא לא מבין.

אחרי 27 שנים, הבסיס שלי הוא ‭4,600‬ שקל. זה הכל, לא יותר. וזה על 88 אחוז משרה. כלומר, עם התוספות אני מגיעה ל‭.6,000-‬ איך אפשר להתפרנס מזה? ואני אמא לילדים, שלא יכולה לעבוד אפילו משרה מלאה. חברות שלי מפחדות לצאת לפנסיה. עם בסיס של ‭6,000‬ שקל, איך אפשר לשרוד?

אני אוהבת את העבודה, מאוד, אבל אם הייתי צעירה יותר הייתי הולכת ללמוד הוראה. כרגע, אני גם משלמת מחיר על החיים הבלתי נסבלים, וגם לא מצליחה להתפרנס.

מה אנחנו מבקשים? להגדיל את התקנים. בדחיפות. לא בשבילנו, בשביל המדינה. ולהעלות מעט את המשכורות, ולאפשר לנו לקחת ימי חופשה נוספים, ואולי גם לתת לאנשים את האופציה לפרוש טיפה יותר מוקדם, לפני שהעבודה תגמור אותם.

אנחנו לא דורשים יותר. לא מבקשים פיצוי על האלימות שספגנו, ולא על הבריאות שנשחקה, ואפילו לא על הסיוטים: הרוגי אסון השייטת, שאותם קיבלתי בבית החולים וחוזרים אליי שוב ושוב בחלומות הזוועה; או הבחור שהתרסק השבוע בתאונת אופנוע ומיד ראיתי מול עיניי את ילדיי, שגם הם רוכבים, ולא יכולתי להיכנס לטפל בו; או הילד הקטן, תינוק בן ארבע, שנפטר בפתאומיות והייתי צריכה לעטוף אותו בסדין. מישהו נותן על זה את הדעת? למישהו אכפת? מישהו שומע?