שלושה דורות של לוחמים למען החברה

לאורך כל החיים שלי גדלתי ביבנה, למשפחה של אנשי תיאטרון. אבא שלי, ארז, הקים תיאטרון בשם "תיאטרון הכרכרה" שהוא למעשה מפעל חייו וחלק בלתי נפרד מחיי המשפחה כולה. הוא המחזאי, הבמאי ולעיתים גם שחקן בתיאטרון.

האחיות שלי שיחקו בתיאטרון גם כן, וכל הבית היה תמיד מלא בשחקנים ואמנים מכל הסוגים. אני, שהייתי עטוף באווירה הזו, החלטתי שאני רוצה להיות חלק מהתיאטרון, אז גיליתי שיש לי על הבמה יכולות גבוהות.

התיאטרון אינו תיאטרון רגיל. ההצגות מפותחות בעקבות חוויותיו הצבאיות של אבי ולוקחות בו חלק אוכלוסיות שונות ומגוונות בהן ילדים חולי סרטן, אנשים בעלי שיתוק מוחין, אסירים, נפגעי תקיפה מינית, נוער בסיכון ועוד, במטרה להחזיר להם את היכולת לחלום תוך העברת מסר חברתי שישנה את פניה של החברה הישראלית.

אבא שלי, לפני

מדי שנה מקיימים בתיאטרון סבב הצגות, כרגע רצות כ-20 הצגות. ההצגות בתיאטרון עוסקות באלימות במשפחה, בחריג בחברה, סמים, אלכוהול - כל הנושאים הבוערים בחברה. בימים אלה התיאטרון מעלה הצגה בשם "מיתרים סדוקים" שנכתבה על ידי אבי, בהשראת פצעיתו במהלך שירות המילואים שלו.

אבא שלי שירת כקצין גולני בגדוד "הבוקעים הראשונים" בפלוגה א' ונפצע בחאן יונס במהלך שירות המילואים. במהלך תצפית בחאן יונס עם שלושת חייליו - שני צלפים וחייל חדש, רחובות העיר התרוקנו ובהפתעה גמורה הכוח שלו נתקל לפתע בכ-2000 ערבים, תושבי העיר, שרצו לעברם חמושים באבנים וסכינים.

אבי מצא עצמו מוקף באויבים, וכתוצאה מזריקת רימון הלם נפצע בראשו וספג פגיעה קשה. בעקבות הפציעה עבר תהליך שיקום ארוך וקשה. למרות הכל, לאחר שנה של ריתוק במיטת החולים בביה"ח ברזילי, לא הסכים לקבל את אחוזי הנכות.

אבא שלו, לפניו

אני מאמין שהתרומה והאיכויות של אבי, עברו בתורשה, כמו התפקיד. סבא שלי, עובדיה, בן ה-88, היה מראשוני לוחמי האצ"ל וגויס להקמת סיירת גולני. באצ"ל סבא שלי שירת כמפקד מחלקה וברגע ששמע על הקמת סיירת גולני היה מוכן לעשות הכל כדי להיות חלק ממנה. לבצעד נדיר הוא ויתר על דרגתו ועל תפיקדו כמ"מ כדי להתחיל בהקמת הסיירת החדשה, כחייל.

סבא השתתף במלחמות רבות ביניהן מלחמת השחרור, מבצע קדש ומלחמת יום הכיפורים. אבל בדיוק כמו אבי בזמנו אפילו כשנפצע במלחמת השחרור התעקש שלא יורידו לו פרופיל כדי שיוכל לחזור ולהלחם.

סבא לא היה רק לוחם שתרם למדינה. הוא גם כתב ספר על סיפור חייו בשם "אמונה שלמה" והיום הוא מרצה בהתנדבות בפני חיילים, במתנ"סים ובתנועות נוער.

כשהגיע רגע הגיוס שלי, באוגוסט 2011, לא היה בי צל של ספק לאן אני רוצה ללכת, ברור שהתנדבתי לשרת כלוחם חי"ר. רק כשהתגייסתי הבנתי איזה מרחק יש בין סיפורי הצבא על הבמה לבין החיים האמיתיים.

בכל הרגעים הקשים שאני עובר, בעליות ובירידות, הדבר היחיד שמחזיק אותי זה המסע הענק שהמשפחה שלי עברה. אם מסתכלים על המשפחה שלי מגלים שכמעט כולם שירתו בחי"ר. אחותי הגדולה, הדס, שירתה כלוחמת בקרקל ואפילו קיבלה את אות הצטיינות נשיא. עובדה זו מחזקת אותי ומעצימה את תחושת הגאווה בקיימת במשפחתי.

מבלי ששמתי לב האווירה שהייתי עטוף בה הביאה אותי לעשות את השירות המשמעותי

הזה. היום אני לוחם בגדוד 51, באותה הפלוגה בו אבי שירת שנים לפני.

תמיד רציתי קרבי, אני לא מכיר משהו אחר. זאת התרומה שלי למדינה. אולי אנחנו שבועיים וחצי בבסיס ואז ארבעה ימים בבית, אבל אני מרגיש שאני עושה הרבה ותורם. אלו הם רגעים של תחושת נתינה אינסופית.

אני לא אשקר לכם, זה קשה, קשה מאוד, אבל דבר אחד אני יודע , ולמדתי אותו היטב מהבית הוא זה - אם אני, ועוד הרבה מהחברים שלי, לא נקום ונשרת את המדינה, לא יהיה מי שיגן על הבית הזה.