"ניצוד": עוד חגיגה לעיניים
14 שנים אחרי "החגיגה", חוזר הבמאי הדני תומאס וינטרברג עם "ניצוד" - דרמה טורדת שלווה, שנוגעת בניצול מיני של ילדים, היסטריה ומגננת יתר. יש בסרט מניפולציות רגשיות מהזן של לארס פון טרייר, אך הוא מצליח להעמיק בדיון מוסרי רציני
"ניצוד" ("Jagten"), סרטו החדש של תומאס וינטרברג, הוא דוגמא מצוינת לסרט טוב שעושה דבר מפוקפק: הכישרון הרב והניכר בעשייתו נרתם לביצועה של מניפולציה מוסרית. צופים בעלי מודעות לא יפספסו את הבחירות המחושבות בדרך להשגת האפקט המקסימלי, ובכל זאת קשה שלא להיסחף בעקבות הסיפור.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
לוקאס (מאדס מיקלסן) הוא מורה שבעקבות גירושיו הטריים מוצא עצמו נאלץ לעבוד כסייע בגן ילדים. סבלנותו ועדינותו עם ילדים צעירים בולטת במיוחד בקרבה שיש לו עם קלרה (אניקה וודרקופ בהופעה מורכבת במידה יוצאת דופן לילדה קטנה). קלרה היא הבת של חברו הטוב ביותר ושכנו של לוקאס. כשהוריה רבים, לוקאס הוא מי שמנחם אותה, והילדה, בדרכה התמימה, אוהבת אותו.
כשקלרה מנשקת אותו על פיו, והוא מנסה להסביר לה ש"זה מותר רק עם אמא ואבא", הילדה הקטנה נעלבת. הצטלבותם של פריטי מידע, וכעס ילדותי מובילים לאמירה שממנה הגננת הראשית והבוסית של לוקאס ממהרת להסיק כי הוא התעלל מינית בקלרה. הפרוצדורה המקצועית לבדיקת האשמה, הופכת לציד מכשפות והשמועות מתפשטות בעיירה במהירות. גורלו של הגיבור נחרץ עוד לפני שהוא מבין במה בדיוק הוא מואשם.
נקודת הפתיחה של התהליך, המוצגת בפירוט רב, לא מותירה ספק בנוגע לחפותו של הגיבור. לכן אנו פנויים בלב שלם להוקיע את מי שבוחר להאמין להאשמות המוטחות בו. ההתמקדות היא בקהילה ולא בפרטי הפרשה עצמה. חקירת המשטרה ומערכת המשפט מצויים מחוץ לעלילה. תהליך ההידרדרות המהיר והכואב של יחסיו של לוקאס עם אנשי העיירה, שכניו, מכריו וחבריו מוצג מנקודת הידע של הגיבור. יחד איתו אנו נחשפים, מהלומה אחר מהלומה, לאכזריותם של אלו שאותם הכיר שנים רבות.
בחירה מעניינת מתרחשת באמצע הסרט כאשר עמדת הידע של הגיבור מוחלפת בזו של בנו בן העשרה. לאחר שכבר חווינו את תהליך הביזוי דרך האב, עכשיו אנו מצטרפים לתורו של הבן, שמגיע לתמוך באביו. כשבחירות מדויקות אלו ברמת התסריט מצטרפות לעבודת בימוי וצילום מעוררת הערכה, אנו ניצבים מול מניפולציה רגשית אפקטיבית במיוחד.
אסור לקטוף את פרחי הגן
וינטרברג פרץ לתודעת שוחרי הקולנוע האמנותי לפני 14 שנים בסרטו השני "החגיגה" ("Festen"). מאז הוא התקשה לשחזר את ההצלחה הביקורתית והמסחרית של הדרמה המשפחתית האינטנסיבית הזו (שגם בה היה האלמנט של מגע מיני אסור בין מבוגרים וקטינים). ניסיונותיו להפוך לבימאי בינלאומי ("וונדי היקרה") לא ממש צלחו, ונדמה היה כי הסיכויים שישוב ויזכה בתהילה הולכים וקטנים. יש לקוות כי "ניצוד" מסמן שינוי מגמה.
עם בכיר במאי דנמרק - לארס פון טרייר, הוא נמצא ביחסי חברות טובים. יחד הם יזמו את מניפסט הצניעות (המעושה) "דוגמה 95". נדמה כי קצת באיחור הזכירה התחככות זו לווינטרברג את כוחה של המניפולציה הקולנועית הבלתי מרוסנת. מיומנות שבה שולט היטב חברו הבכיר.
מבחינה זו, "ניצוד" מזכיר שני סרטים. את תהליך הביזוי המתמשך והמתעצם של גיבורת "לשבור את הגלים". כמו בס, גיבורת הסרט ההוא,
"ניצוד" מזכיר גם סרט נוסף של פון טרייר - האלגוריה האנטי אמריקנית "דוגוויל" שבה תושביה של עיירה שלווה הופכים למפלצות המתעללות באדם הנמצא בעמדת חולשה. כפי שאוהב פון טרייר לעשות, ההקשר הדתי מעצים את הפרובוקציה. עלילת "ניצוד" מתרחשת בחודשים שקודמים לחג המולד, והקליימקס העלילתי מתרחש בערב חג המולד עצמו. מסגרת זמן אירונית זו לא רק מדגישה את מעמדו של לוקאס כקדוש מעונה, אלא גם את צביעותם של חברי הקהילה.
מבלי שהשם המפורש "אמריקה" מוזכר בסרט, יש תחושה כי מונע ממחאה כנגד החדירה של ערכים פוריטנים והיסטריים לתוך התרבות הדנית. זה ניכר בפחד מפני נוכחותו של הגוף הערום, אך גם באופן בו הסרט מציג את שבריריותה של האחווה בתוך הקהילה ובין חברים.
וינטרברג לא פורץ את הגבולות הריאליסטיים. אין התערבות אלוהית, ואין סגנון תיאטרלי מוקצן שמעצב עולם בתוך האנגר. הכוח של הסרט הוא בנקודת מוצא סבירה בעולם המוכר: התהליך של יצירת זיכרונות כוזבים בקרב ילדים, והאופן בו המסגרת התומכת של הורים ואנשי הוראה עלולה לנפח את השקר להיסטריה של קהילה. גם אם ההזדהות מושגת באמצעות מניפולציות, חווית תהליך ההפיכה של הכוונות הטובות והמגוננות לגיהינום מטרידה בצורה עמוקה.
