כשהודיעו שלנון איננו. השבוע לפני

ב-8 בדצמבר 1987 פגעה משאית שבה נהג ישראלי בשני טנדרים שהסיעו פועלים פלסטינים באזור התעשייה ארז. ארבעה פועלים נהרגו ושבעה נפצעו. כמה שעות לאחר התאונה נפוצו שמועות כי היא הייתה מכוונת. למחרת יצאו אלפים מתושבי מחנה הפליטים ג'בליה ברצועה להפגנות, שמהר מאוד התפשטו לכל רצועת עזה וליהודה ושומרון. זה היה האירוע שנחשב כתחילתה של האינתיפאדה הראשונה, השבוע לפני 25 שנה.

כל עדכוני הבחירות - באתר הבחירות של ynet

הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet

ביום הראשון לאינתיפאדה נהרגו שני צעירים ממחנה הפליטים ג'בליה ו-16 נפצעו מירי חייל צה"ל, שהותקפו באבנים ובבקבוקי תבערה על-ידי ההמון המשולהב. אחד הפלסטינים ניסה להצית רכב שבו היו חיילים. באוניברסיטה של עזה הושלכו אבנים לעבר החיילים והובערו צמיגים, כשמדי פעם נשמעה הקריאה "איטבח אל יהוד". אלוף פיקוד הדרום יצחק מרדכי הביע תקווה כי השקט יחזור מהר. "אני מקווה", הוא אמר אז, "שלא יווצר עוד צורך לפתוח באש לעבר מפירי סדר המנסים לפגוע בחיילי צה"ל".

(צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)

למחרת התפשטו המהומות גם ליהודה ושומרון. בשכם נהרג פלסטיני מירי צה"ל, במהלך התפרעות אלימה במרכז העיר. הצעירים הערבים השליכו מטילי ברזל ואבנים על כוחות הביטחון, שסיירו במקום. כוחות גדולים של צבא ומשטרה הוזעקו למרכז העיר בניסיון להשליט סדר. משנכשלו הניסיונות להרגיע את הרוחות נורו לעברם כדורי גומי ופצצות גז. במהלך ההתפרעות נפצע קצין צה"ל ממטיל ברזל שהושלך לעברו. כוח צה"ל נקלע למצב של סכנה וכדי לחלץ את עצמו נאלצו החיילים לירות לעבר המפגינים.

השבוע לפני - כל הכתבות

המהומות התקרבו גם לירושלים. במחנה הפליטים קלנדיה, צפונית לבירה, נפצע צעיר ערבי ו-23 נפצעו לאח שעשרות רעולי פנים יידו אבנים ובקבוקים לעבר מכוניות שחלפו בכביש ירושלים-רמאללה. התלמידים הניפו דגלי אש"ף. כוח משטרה נתקל אף הוא במטר אבנים.

(צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)

בסוף השבוע הראשון למחאה נהרגו עוד שלושה פלסטינים ברחבי הגדה. אלוף פיקוד המרכז, עמרם מצנע, ניהל שיחות עם ראש העיר שכם ועם מנהיגים נוספים בקרב הפלסטינים כדי לנסות להרגיע את הרוחות. הרמטכ"ל רב-אלוף דן שומרון הגיע לרצועת עזה כדי לעקוב מקרוב אחר פעילות כוחות צה"ל. מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, פנה בקריאה לתושבי השטחים לשבות במחאה. בכלי התקשורת הערבים הגדירו את האירועים "החמורים ביותר בשטחים מאז 67'".

בצה"ל העריכו גם אחרי חמישה ימי מהומות כי הן ידעכו. בהערכת מצב שנעשתה העריכו הרמטכ"ל, מתאם הפעולות בשטחים וגורמי ביטחון כי "על-פי האירועים בשטח, הדיווחים והחומר המודיעיני - לא מדבר במרי אזרחי ואין סימנים ליד מכוונת". עוד נאמר כי זרועות הביטחון שולטות במצב ושמדובר בגל הפרות סדר שיחלוף בימים הקרובים.

ראש הממשלה יצחק שמיר העריך גם הוא כי השטח יירגע: "כשלון ארגוני המחבלים לפתח פעילות חבלנית שתפגע בביטחון ישראל מביא לארגון הפרעות מהסוג שראינו עתה. מרבית האוכלוסייה באזורים מעוניינת בסדר הציבורי, אך נחשפת לטרור של מעטים. צה"ל ממשיך להיאבק בהצלחה בטרור תוך שליטה במצב, ובניגוד לתיאורים שיש שבהם ניפוח".

אבל ההערכות התבררו מהר מאוד כלא נכונות. האנתיפאדה - שבה נהרגו 66 חיילים ונרצחו 157 אזרחים ישראלים - החלה לדעוך רק בשנת 1991, בעקבות שורה של התפתחויות: פעולות כוחות הביטחון, פגיעה כלכלית וירידה ברמת החיים של הפלסטינים בעקבות המעצרים והסגרים. הסכם אוסלו ב-1993 שם קץ באופן סופי לאינתיפאדה הראשונה.

הרוצח הצטלם עם לנון

ב-8 בדצמבר 1980, בדיוק לפני 32 שנה, העולם הוכה בתדהמה. מארק צ'פמן, שהוגדר "מופרע" ירה שלוש פעמים בזמר שהיה סמל של דור שלם, ג'ון לנון. שוער הבית שבו התגורר לנון בניו-יורק סיפר כי המתנקש עקב אחר אחד מחברי להקת הביטלס לשעבר ליד פתח ביתו במשך ימים. בליל הרצח חזר לנון לביתו בליווי רעייתו יוקו אונו. הרוצח עצר את השניים ובמהלך השיחה ביניהם שלף אקדח ופתח באש. לנון היה בן 40 במותו.

(צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)

בהמשך התברר כי צ'פמן הוציא רשיון לאקדח כמה שבועות לפני הרצח, על שם ג'ון לנון. כתב "ידיעות אחרונות" בניו-יורק, אביעזר גולן, כתב כי כמה שעות לפני הרצח נפגשו לנון וצפ'מן. האחרון קרא: "היי ג'ון". בדרך כלל הזמר נרתע מפני מעריצים ובדרך כלל חמק מהם, אלא שהפעם נעצר וחתם למעריץ הרוצח. מעריץ אחר תיעד את המעמד, שבסופו התברר כי מדובר בתמונה האחרונה של הזמר.

וכך תוארה השתלשלות האירועים: כשלנון ויוקו אונו חזרו לביתם כעבור כמה שעות הם נפגשו שוב באותו מקום עם צ'פמן, שהסתיר את האקדח בכיסו והחזיק את התקליט שעליו חתם הזמר. צ'פמן קרא ללנון וכשזה התקרב - ירה בו. לנון צנח אל הקרקע, יוקו צעקה ואילו הרוצח הפיל את האקדח, התקליט והספר מידיו.

 הוא גחן, הרים את הספר, ניגש אל הפנס שבפתח הבית, נשען בגבו על הקיר והחל לקרוא. השוער בבית צעק "ירית בג'ון לנון", וצ'פמן השיב: "כן, יריתי בג'ון לנון". הרוצח המשיך לקרוא בספר עד שהמשטרה הגיעה למקום.

אגב, הידיעה על הרצח הופיעה לצד תמונה גדולה בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות", אבל לא הייתה הכותרת הראשית. זו עסקה בענייני התקציב, ואחרי הבחירות נוכל ודאי לראות כמותה גם ב-2013: "הורביץ מציג לבגין עקרונות התקציב; יאמר: קיצוץ בביטחון - מפתח לשיפור". והפירוט: "שר האוצר יסביר כי על מנת למנוע אינפלציה של 200% ויותר יש לרסן ההוצאות הציבוריות ולשמור על רמת ההוצאות הפרטיות; יציע צמצום של 2-3% במערכת החינוך הבריאות והסעד, והעלאה בתעריפי שירותים". 

צרות בבית המלוכה

20 שנה לפני שנודע שהנסיך צ'רלס עומד להפוך לסבא, בישרו הכותרות בדצמבר 1992 על פרידה בבית המלוכה: יורש העצר והנסיכה דיאנה נפרדו לאחר 11 שנות נישואים ושני ילדים.

ראש ממשלת בריטניה דאז, ג'ון מייג'ור, הודיע בפרלמנט הבריטי: "עליי להודיע בעצב, שהנסיך צ'רלס והנסיכה דיאנה החליטו להיפרד, אבל אין בכוונתם להתגרש. ההחלטה נתקבלה על-ידם בהבנה הדדית, והם ימשיכו למלא את חובותיהם המלכותיים - אבל בנפרד. הם יוסיפו לשאת באחריות משותפת לגידול שני ילדיהם".

כל רשתות הטלוויזיה והרדיו הפסיקו את התוכניות הרגילות והפרשנים המלכותיים חגגו וכולם הסכימו כי לא היה משבר כזה מאז 1936, כשהמלך אדוארד ה-8 ויתר על כסאו לטובת אהובתו, הגרושה האמריקנית וואליס סימפסון. 1992 הייתה שנה קשה למלכה אליזבת השנייה. היה זה לאחר הדליקה בטירת וינזדור, שהכול ראו בה "אות משמיים", סימן מבשר רעות. ואכן בתחילת אותה שנה נמסר על פירודי הנסיך אנדרו מהדוכסית מיורק, שרה פרגוסון (פרגי) ולאחר כמה חודשים נודע על הפרידה בין צ'רלס לדיאנה. הנסיך צ'ארלס התחתן עם קמילה פארקר בולס ב-2005, ואילו הנסיכה דיאנה נהרגה בתאונת דרכים בפריז ב-31 באוגוסט 1997.

"אל תקחו את סבא"

היום לפני 60 שנה, ב-8 בדצמבר 1952, בחרה הכנסת את יצחק בן-צבי לנשיא השני של מדינת ישראל, תפקיד שבו כיהן עד יום מותו ב-1963. מי שניסתה "לסכל" את הבחירה הייתה יעל, נכדתו בת הארבע של בן-צבי, שאמרה לנשיא כי "המדינה לא תגזול את סבא שלה ולא תקח אותו ממנה".

על-פי התיאור בעיתון מאז הנכדה התפרצה בסערה הביתה כשהיא כולה נושמת בכבדות ומרוב התרגשות, ואמרה לסבה כי הגננת וגם הילדים אמרו שאתה תהיה נשיא המדינה. היא תקעה בו שתי עיניים וחיכתה לתשובה.

 "אם יבחרו בי", השיב לה בן-צבי, כשהוא מלטף את לחיה ושערה, "אהיה נשיא". אבל הנכדה לא ויתרה. "לא ולא", היא השיבה בתוקפנות, "אני לא אתן לך לעשות זאת, כי אם תהיה נשיא לא תוכל להיות סבא שלי. הם ייקחו אותך למקום אחר, לארמון, ולא אוכל להיות איתך". על-פי התיאור קול בכיה של הילדה קרע לבבות.

הסב בן-צבי הבטיח לנכדתו כי לעולם לא יעזוב אותה ושגם אם יעבור למקום אחר - ייקח אותה איתו. בסופו של דבר היא נרגעה, בין היתר ששמעה שגם לנשיא שנפטר חודש קודם לכן, ד"ר חיים ויצמן, היו נכדים.

אבל לא רק הנכדה חששה מהמעבר לבית הנשיא, אלא גם רעייתו של בן-צבי, רחל ינאית. השניים התגוררו במשך שנים בצריף ברחוב אבן גבירול 10 בירושלים. זמן קצר לפני שנבחר לנשיא, הושלמה בניית הבית על המגרש שעליו עמד הצריף. "בתוך תוכנו אנו חרדים מהרגע שבו נצטרך לשנות את אורח חיינו", היא אמרה. "כה אהבנו את צריפנו הקטן ואת השלווה הגשמית שמצאנו בו. עד שגם המעבר לדירה זו קשה על לבנו. ועתה, עוד בטרם הספקנו לתלות את הווילונות - נצטרך שוב לזוז?"

בצל במחיר מופקע ושוטר עצור

ועוד מהשנים הראשונות של המדינה. בדצמבר 1952 הוחזק שוטר בתל-אביב במשך כעשר דקות ב"מעצר" בחנות דגים בשכונת התקווה. השוטר הגיע לשוק בלוויית פקח בחטיבת המזון. השניים הבחינו ברוכלים שמכרו בצל יבש במחיר מופקע. בבואו להחרים את הבצל, התגברו עליו הרוכלים. הם כלאוהו בחנות דגים סמוכה. בזמן הזה הצליחו הבעלים להעלים את הבצל, ורק לאחר מכן שחררו את השוטר וברחו.

 עוברים ושבים בשוק סיפרו כי שמעו את צעקות השוטר העצור, אולם איש לא חש לעזרתו. למחרת נעצר חשוד, בן 24, על-ידי המשטרה.

ולסיום - חזרה לסכסוך הישראלי-ערבי. בדצמבר 1952, מיד לאחר שהוועדה המדינית של עצרת האו"ם אישרה קריאה למשא-ומתן ישיר לשלום בין ישראל לארצות ערב, פתחו הערבים במאבק על מנת למנוע שמליאת העצרת תאשר החלטה זו, שהתפרשה כניצחון לדיפלומטיה הישראלית. הערבים הכריזו כי לא ישלימו עם ההחלטה ומנוי וגמור אתם למנוע שתזכה לרוב של שני שלישים במליאת האו"ם. משרד החוץ הלבנוני הזמין אליו את נציגי ארצות-הברית ומדינות אמריקה הלטינית, להם נאמר כי ביירות לא תציית להחלטת האו"ם בדבר משא ומתן ישיר.