מופעי חנוכה: הילדים לא באמת רוצים את זה

זה קורה בכל חנוכה, כל פעם מחדש. ההורה הטיפוסי, שנאלץ לשלוח את ילדיו למופעים בנוסח הפסטידל/ מותק של חלטורה/ הצגה כלשהי בכיכובה של דוגמנית, נאנח בעצב ונזכר בימי הזוהר שלו כילד. הימים בהם צפה בחנוכה בגולת הכותרת של השנה כולה - פסטיבל הילדים; הפקת ענק בכיכובם של מיטב הזמרים למבוגרים, שגם הולידה הררי קלסיקות בלתי נשכחות.

עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:

החדש של דונלד פייגן: טוב שבאת, נמאס ממך

דוקו מוזיקה: ישראלים אוהבים רק רוק ישראלי?

פיקוד העורף שלום, מה מותר לשמוע?

משם מפליג ההורה לזכרונות מתוקים על שירי הילדים הנפלאים שעליהם גדל - מ"זרעים של מסטיק", דרך אלה של עוזי חיטמן, אריק איינשטיין, חווה אלברשטיין, "הילד הזה הוא אני" ועד ל"הכבש השישה עשר". תמיד הכבש השישה עשר.

וכך, ההורה השפוף שלנו מפטיר שזה לא יכול להמשיך כך ושחייבת להיות אלטרנטיבה. ובכלל, למה כבר לא מוציאים פה אלבומי ילדים נפלאים כמו פעם? ואז הוא מפשפש קצת ומגלה לשמחתו שדווקא כן עושים, ואפילו יותר ויותר (באופן יחסי, לפחות). הנה, יש את "קש לזהב" של יוחאי ומיכל מוצרי, שמטפל נהדר באגדות ילדים ו"פירורים", אלבום מושקע במיוחד עם למעלה משלושים נגנים, וחווה אלברשטיין הוציאה לפני שנה את "ילדת טבע".

 וארקדי דוכין מופיע עם "החברים של ארקשה", ויש מופע מוזיקלי חדש "ענן על מקל", משירי רינת הופר בביצוע שחקנים כמו עידן אלתרמן וירדן בר כוכבא. וגם הפזמונאית חנה גולדברג מעלה מופע חדש משיריה לילדים ואפילו הרוק הישראלי מתחבר לשוק עם "אינדי ילד", שבמסגרתו אפשר לראות את כישורי הגננות של אפרת גוש, שלא לדבר על "קווין לכל המשפחה", עוד מופע שרץ כרגע.

והנה, האב היגע שלנו מתמלא באופטימיות מחודשת. הוא מבשר לרעייתו בחגיגיות שיש, יש סצינה חדשה ואיכותית של מוזיקה לילדים. והיא נרגשת לא פחות ממנו. ושניהם מתקרבים בלווי חיוך רחב לילדיהם הרכים, מבקשים לחלוק איתם את הפלא החדש. אבל הילדים מגלגלים אותם מכל המדרגות. הם לא מוכנים להקשיב וגם כשהם מקשיבים, זה לוקח בדיוק חצי דקה עד שהם מכבים בבוז את הדיסק - ככל הנראה, פרק הזמן הממוצע של שיר חדש שלא תופס ביוטיוב.

וההורים כועסים ומתוסכלים. צועקים "אתם יכולים לשכוח מכל ההצגות הדביליות האלה של חנוכה!". ואז הילדים, המתפרשים בין גילאי חמש לשלוש עשרה (כן, הבאתי מהבית), מביטים בהם לראשונה בתמיהה אמיתית. "אני במילא שונא את השירים ששרים שם", חורץ הקטן. "הכי טוב זה רק באינטרנט".

ואלה שמות

כן, האינטרנט. "המקום האמיתי", כמו שערוץ הילדים אהב פעם להעיד על עצמו. כי זאת האמת חברים וחברות. יש היום תעשייה של שירי ילדים והיא אפילו ענפה, משגשגת וגדלה כל הזמן. רק שהיא נמצאת מתחת לרדאר התקשורתי, שמתעקש להתמקד רק בחדשות של אתמול. ילדים בני חמש ומעלה, בייחוד כאלה שיש להם אחים גדולים, חשופים היום לסצינה שלמה של שירים בעברית - בדרך כלל סוג של היפ הופ מסחרי מאד.

איזי. מככב בפסטיגל

הם יודעים כל מילה, שולטים בצעדי הריקוד הנלווים וגם מצלמים אחד את השני בסלולאר כשהם מבצעים את השיר, בדרך אל השער האולטימטיבי לעולם: להעלות את הסרטון לפייסבוק. בדרך התפתחה כבר תת תעשייה שלמה של ליפסינק לאותם שירים, שבראה גיבורים משל עצמה.

ואלה שמות גיבורי הילדים הנוכחיים שלכם - תבדקו ביוטיוב, יש להם מיליוני צפיות, לכל שיר: איזי (שאפילו הפסטיגל הצליח לגלות), עידו בי וצוקי, מאור אדרי, ואלופי הליפסינק רוי ומישל. הם טוחנים אירועים פרטיים, הם מחוברים לדי-ג'יים שעושים היום בר מצוות ואירועים לילדים, והם מעצבים את עולמם הפנימי של ילדיכם הרבה הרבה יותר מכל אלבום ילדים איכותי חדש. ולחילופין - מהאימפריות הישנות, של ערוץ הילדים והפסטיגל.

 עידו בי וצוקי אומרים להרים ידיים

אני לא אחסוך את זה מכם: לא מדובר בבשורה גדולה, מבחינה חינוכית. התכנים של השירים האלה בוטים. הם רווי קללות, רמיזות מיניות ואלימות סמויה וזה במקרה הטוב. אבל מה? זה מגניב. ומצחיק. ומחורז למופת. ומלווה בקליפים שלא משאירים אותך אדיש. אם הייתי ילד, ברור שהייתי מעדיף את זה על פני אלבום חדש ואיכותי של הורים בוגרי רימון המשלב ג'אז, סול, קאנטרי ופיוז'ן.

במילים אחרות - זה המצב. לטוב ולרע. כשאני הייתי ילד, להורים שלי היתה היכולת לשלוט, או לפחות להשפיע בצורה קריטית על סדרי העדיפויות התרבותיים שלי. שמעתי רק מה שהשמיעו לי בתקליט, או ששודר בערוץ היחיד בטלוויזיה. אבל היום, האינטרנט שולט. אי אפשר עליו. גם אם אהפוך את הבית שלי לצפון קוריאה

קטנה, אשמיד את הכבלים ואנתץ את הראוטר, צאצאיי יגיעו לחצר בית הספר, שם ילד מחומצן ישמיע מתוך אייפד חדיש שהורי ההייטק הבלתי נוכחים שלו קנו לו כדי להשקיט את המצפון, את השירים הכי נכונים לאותו שבוע.

אני לא אומר שצריך להרים ידיים ולהתעלם. יש אינספור זבל מסוכן ברשת, שמחובתנו ההורית לנסות ולסנן. אבל צריך להבין שזו המציאות, לחיות איתה ולא להתיימר להמציא את הכבש השישה-עשר הבא. הוא נשחט כבר מזמן.