לריב זה בריא: למה חשוב לאפשר רגשות שליליים

כשאנשים מתבקשים לדמיין מערכת יחסים טובה או מערכת משפחתית מוצלחת, לרוב תראה התמונה כלקוחה מסרט הוליוודי פסטורלי או מהאלבום המשפחתי שצולם בסטודיו: חיבוקים, חיוכים והמון אהבה. אך מה לעשות שגם אם מדובר בתמונה נכונה, הרי שהיא מייצגת רק נתח קטן מחיים מלאים.

החיים האמיתיים והנורמלים מורכבים ממגוון מצבים ואירועים, חלקם נעימים וחלקם לא, המפעילים מטבע הדברים קשת הכוללת גם היא רגשות נעימים (שמחה, גאווה, אינטימיות וכדומה) אך גם הרבה רגשות לא נעימים (כעס, עצב, תסכול ועוד). מדובר, כמובן, בעולם רגשי אנושי, טבעי ובריא, וחשוב שאנו ההורים נתייחס אליו בהתאם, ונלמד את ילדנו להתמודד עמו בהצלחה. ומאחר שלמנגנון הרגשי יש השפעה מכרעת על הבריאות הנפשית של הילד (ובהמשך המבוגר), חשוב שאנו נלווה את הילדים גם בתחום זה, כשהדבר כולל, בין היתר, את הגברת המודעות לעולם הרגשות ומתן אפשרות לאימון בביטוי רגשות שונים.

עוד על יחסים בין אחים בערוץ הורים :

"אבל הוא התחיל!": איך להפחית מריבות בין אחים

הרווח האידאלי בין אחים: כל היתרונות - והחסרונות

מה עדיף: חדר משותף לילדים או חדר פרטי?

באמצעות אימונים אלה גם נסייע ברכישת השליטה על הרגשות השונים. וככל שנגביר את הידע והאינטיליגנציה הרגשית ונדע לווסת את רגשותנו, כך נעלה את הסיכוי לאיכות חיים, יחסי אנוש טובים והצלחה בחיים בכלל.

הבית: סביבה בטוחה לביטוי רגשות שליליים

יש להניח כי התיזה בדבר חשיבות העולם הרגשי וחשיבות פיתוחו במסגרת המשפחה תהיה מקובלת על משפחות רבות. עם זאת, בפועל נראה שהורים רבים חווים את ביטוי הרגשות הלא נעימים כסימן לכשלון אישי, או לבעיה רגשית ממנה סובל הילד. כך, למשל, הורים לילדה בת שלוש (שזהו גיל שמבחינה התפתחותית מאופיין במצבי רוח מתחלפים, עוצמות גבוהות וגם מידה רבה של תוקפנות - שלמזלנו נתונה לילד במשקל קל), שהביעו בספק הומור ספק רצינות את חששם שהילדה סובלת ממאניה דפרסיה.

על אף שמדובר היה בילדה בעלת רמת תפקוד גבוהה בגן, בחברה ובמשפחה, הסיקו ההורים שהתקפי הזעם שעלו סביב מצבי תסכול, ודרך ביטויים (צעקות, השטתחות על הרצפה, זריקת חפצים ובכי), מייצגים חריגה נפשית. הורים אלה ציינו, ובצדק, שאם אדם מבוגר היה נוהג כך, לבטח היה מקבל הכרה של אדם לא נורמלי.

מקרה זה מלמד על תופעה נרחבת, לפיה הורים רבים אינם מודעים למאפיינים רגשיים נורמטיבים של ילדים או נוער, ועל כן מתקשים להתמודד עם הביטויים העוצמתיים שניתנים לרגשות אלה בבית. חשוב בהזדמנות זו להזכיר שבמידה שהביטויים הקיצוניים נעשים בבית, בעוד שבחוץ ההתנהגות מסתגלת, מלמד הדבר שמדובר בתופעה חיובית לפיה הילד מרשה לעצמו להשתחרר בסביבה הביתית, אותה הוא תופס כסביבה בטוחה.

הדבר כמובן עלול להקשות על ההורה משני טעמים עיקריים. הראשון, ההורה עלול לחוש שיש חוסר הוגנות בעובדה שההתנהגות המפריעה מתרחשת דווקא עמו והוא גם עלול לפרש זאת כסימן לכך שהוא פועל לא נכון כהורה. השני, העובדה שילדים בריאים רבים אינם נותנים ביטוי להתנהגות קיצונית בפומבי, עלולה לטעת את הרושם שרק הילד שלי מתנהג בקיצוניות. עובדה: לא ראיתי אף ילד אחר מתנהג בצורה כזאת.

מריבות בין אחים: ביטוי לקשר קרוב

כך, למשל, יהיה קשה לאב חסון להזדהות עם בנו בן הארבע שחושש ללכת לגן בשל ילד בן שש שמאיים עליו. עבור האב מדובר באיום מגוחך, בעוד שעבור הילד מדובר בבריון הגבוה ממנו וחזק ממנו ב-30% לפחות. כך גם אם הילד יריב עם אחותו על מקום באוטו ולהורה זה יראה קטנוני, אך דקה לאחר מכן אותו הורה יכול להסתער בחמת זעם על נהג אחר שניסה לחנות במקום שלו.

ובנוגע למריבות בין אחים חשוב להזכיר: כאשר יש מערכת יחסים ללא מריבות, בדרך כלל מסמן הדבר שמדובר ביחסים מרוחקים או מאופקים. ידוע שאחים שידעו לשלב מריבות וחברות, הם אלה שבדרך כלל שמרו על קשר קרוב גם בבגרות. לעומתם, אחים שלא רבו בדרך כלל - גילו ריחוק בבגרותם. חשוב לזכור שמערכות יחסים טובות ואינטנסיביות (כמו חברות קרובה, זוגיות, יחסי עבודה הדוקים) דורשות שילוב של שתי מיומנויות בסיסיות: מיומנות החיבה והחברות, לצד מיומנות המריבה וניהול קונפליקטים.

לריב ליד הילדים: חשוב - אבל במידה

מעבודתי עם זוגות ומשפחות רבות גיליתי שבמקרים רבים הזוג החל את דרכו המשותפת עם הרבה אהבה וחיבה, אך בשל חוסר מיומנות במריבות נכונות הגיע לחוויה של ניכור, כעס או תחושה של חוסר צדק וחוסר רצון להמשיך בקשר. בנוסף, אדם שאינו יודע לבטא כעס ושאינו יודע להגן על צרכיו (הכעס משמש במקרים רבים ככלב השמירה הרגשי שמתעורר כאשר האינטרסים שלנו מאויימים) עלול להפוך לאדם מאופק יתר על המידה, חרד, מדוכדך, חלש או מתוסכל הסובל מצמצום בחיוניות או במימוש הפוטינציאל.

מכאן, שחשוב להכיר בחשיבות הרגשות הלא נעימים במשפחה, ולצמצם ביטויים הקוראים להשטחה רגשית (כדוגמת "זה לא מצדיק בכי", "לא צריך להיות עצוב", "למה בכעס", "אין לך סיבה לקנא" וכדומה).

חשוב לראות את הבית כמעבדה רגשית שבה אפשר לבטא מגוון רגשות, להכיר בקיומם הלגיטמי ולהתאמן בביטויים.

כדאי שהבית ייתפס כאיזור בטוח לאימונים רגשיים, שבו אפשר לתת ביטוי לרגשות וללמוד בהדרגה לשלוט בהם. לעתים הביטוי יהיה מוגזם מדי ולעתים חלש מדי, אך בדרך של ניסוי וטעיה יוכל הילד למצוא את האיזון הנכון, ולהעשיר את עולמו הרגשי.

וברמה המעשית – לא צריך להתרגש יתר על המידה מילד שמתעקש לבטא בפעם המאה את רצונו לארטיק, גם כשברור לו ולנו שבאותו רגע אין לנו כוונה להיענות לבקשתו. לא צריך לחשוש לשים לילד גבול בכך שניידע אותו בכעס שכבר אמרנו לו בפעם המאה ואחת שהנדנוד שלו מרגיז ולא יעזור. כמו כן מומלץ לאפשר לילדים לריב אלה עם אלה (כמובן בתנאי שאין פגיעה מוגזמת אחד בשני, ושאף אחד מהצדדים לא חווה מצב של מצוקה קיצונית או חוסר אונים), וכך גם לא צריך לחשוש מעימותים בין הורה לילד (ושוב, על פי אותם עקרונות של מריבה המכבדת את כל הצדדים).

על פי אותו עקרון גם לא צריך לחשוש לריב מריבות נכונות ליד הילדים ולהדגים להם הלכה למעשה את הכללים למריבה בין ידידים הכוללת ביטוי אישי לעמדתך, אוורור רגשי (גם במחיר של עלייה סבירה בעוצמת הקול), הקשבה לעמדת האחר, יצירת דיאלוג ופיוס לאחר ההתקררות.

ולסיכום אדגיש כי ביטוי מבוקר לרגשות לא נעימים ביחסים מכניס מטבע הדברים רגשות לא נעימים למערכת, אך במקביל מהווה תנאי הכרחי לבריאות נפשית ולבריאות הקשר. וניתן בהקשר זה להשתמש בדימוי הלקוח מפעילות גופנית: זה שזה לעתים קשה לא אומר שזה לא בריא.

הכותב הוא מרצה בכיר במכון אדלר ויועץ מקצועי בתוכניות טלוויזיה רבות. ספרו "הורים מהרגע הראשון" יצא לאחרונה בהוצאת כתר