הדברים שלא יאמנו בילדות ובשירה

מחמוד דרוויש, המשורר הפלסטיני הנודע, אמר פעם בראיון להלית ישורון בכתב העת "חדרים", כי "שירה היא ילדות שהחכימה". באותו ראיון דרוויש גם הוסיף ודיבר על המאבק הניטש אצל המשורר בין אותו ילד מתפלא, סקרן ורגיש, שהעולם מפתיע אותו כל רגע - לבין הזקן החכם, המנוסה, שלעתים מובס על ידי אותו ניסויון, ולכן נרעש פחות מן המציאות והמפגשים שבתוכה.

הילדות היא טריטוריה מורכבת. יש בה זיכרונות של מתיקות ושיטוט, של גילוי העולם וגילוי הגוף, של מערכות יחסים ראשונות, קירבה וחום - אבל גם של המכות הראשונות, הפרידות והנטישות, ההכרה בעצמיות וב"אני" ולצדם המרחק והשוני מן הסביבה הקרובה והרחוקה. כל אלו נחווים באופן עז וחד-פעמי, נטבעים בנפש בחוזקה, ומגבשים את צורת ההתייחסות שלנו לעולם: נלהבת ומלאת מגע חושי או מתכנסת ומבוהלת.

עם אותו עולם רחוק וקרוב בו-זמנית, היצירה מתמודדת בכמה אופנים. היא מנסה לברר לעומק מה התרחש שם, משחזרת את הרגעים ומבקשת להבין כיצד הביט בהם הילד וכיצד מביט מחדש המבוגר שבילד. היא גם מנסה לחזור לשם. לטעמים  לריחות ולנוף, ולחיות אותם שוב באמצעות השיקוף והמגע המחודש.

מרדכי גלילי. ריקוד לילדות(צילום: מוטי קמחי)

המשורר מרדכי גלילי שב רבות לילדות. ספרו האחרון "מסע שנגמר בריקוד" (סדרת "ליריקה" בעריכת עליזה ציגלר, הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד), שהוא בעיני מהספרים היפים שראו אור לאחרונה בשירה העברית, נכתב כמעין רשומון תיעודי ורגשי. הספר משלב גם תיעוד דוקומנטרי: גלילי מצרף לו מכתבים של אמו ואביו יחד עם מבט אישי המתאר את חוויות הילדות.

כוחו הגדול של הספר הוא במגע הקונקרטי שמצייר גלילי עם העולם. העולם המורכב. עולם בו ישנה אם שלקחה את חייה ואב שמתקשה לדבר ולנחם. הכותב מכניס פנימה אל השורות את סרטי הקולנוע שראה, הספרים שקרא, את הרגעים הקטנים של המגע עם ההורים, הנצרבים לעד בתבנית הנפש: "אני זוכר את אמי מראה לי/ איך למלא שטחים בצבעים/ משכה בעיפרון הצבעוני כמו במכחול/ בעדינות/ קו ועוד קו ליד קו/ הצבע התפשט/ אחיד/ ללא מרווחים/ אני זוכר את המגע של רגליה/ קוצים קטנים/ נעימים", (בתוך הפואמה " מסע שנגמר בריקוד").

מחוץ לדלת נעולה

ברגע אחר בפואמה מתאר גלילי את החזרה אל הילדות, אל רגע כואב במיוחד בה. הילד שעומד מול הדלת הנעולה של אמו: "פלקט שחור על חלון המטבח/ ואור דולק/ לילה/ אני מנסה לפתוח את דלת חדר השינה של הורי/ היא נעולה/ אני יודע שאמי אתי/ היא לא עונה והיא תמיד לצדי/ אני נצמד לדלת/ אוחז בידית/ עומד/ יתכן ששעות/ לא הוגן שבחרה לחיות בי". רגע לאחר מכן השיר ממשיך ומחבר אל הכותב, אל הווה המבט באותו רגע. גלילי מחלץ משם גם תובנה וגם כוח, לעמוד מול הדלת הנעולה ומול מה שעוד נעול בתוכה. "אני מוכן לחזור עכשיו/ להביט ישירות בעיניה/ לא ידעתי שזו תהיה פרידה  אני מגרש את אמי באהבתי".

גלילי יוצא בספר הזה למסע מעורר התפעלות. הוא חודר אל הילדות בכנות גדולה, דרך תיאור כמו-יבש, לקוני, הוא מצליח לשמור על איפוק. האיפוק מונע את הרחמים, את ההתבוססות במה שאבד ובמה שהיה מקולקל. במקום ההתבוססות, מביט גלילי בעובדה שהדברים נמהלים זה בזה: הכאב וחוסר התקשורת, עם חדוות הגילוי של העולם, וכן היתמות לצד היכולת להכיל את הקושי בתוך הכתיבה, הקריאה והיצירה. כל זה מוביל לשפה עדינה ומדויקת, לא רגשנית מדי, זהירה בעוצמות שלה, ודווקא בזכות כל אלו, מצליחה להעביר באופן כנה את מבטו של הילד, גם אם דרך ידו הכותבת של המבוגר:

"מי הייתי?/ אני יכול לתאר רק את הצבע/ עגמה היא מילה יפה בעיניי:/ למרות שנושבת בה רכות קלה/ היא סל מלא בצער/ בין עזובה להזנחה אני בוחר בעזובה/ נדמה שהזנחה אפשר לתקן ולטפח/ לעזובה הד נצחי".

ללא כתמים

פרוע' פרחזאד, המשוררת האיראנית, שספרה "לידה אחרת" יצא לאחרונה בהוצאת "קשב" בתרגום סיון בלסלב, שבה בשורות פעמים רבות לילדות. היא שבה אליה כמקור של תום, של טרום- הסבל שבבגרות. פרחזאד סבלה ממערכת תרבותית מסרסת ורודפת, ומחיי אהבה מורכבים. היא התאהבה בגבר נשוי, בחירה שבצדה מנה הגונה של בדידות. אי אפשר שלא לחשוב כאן על מעגל ילדות נוסף אצל פרחזאד: לאחר גירושיה נאסר עליה לראות את בנה. אין עונש מר מזה, ואין היעדר גדול ממרחק שנפער בין אדם לבין ילדיו.

ספרה של פרוע פרחזאד. תעוזה לעומת שמרנות

שירתה, שעד ימינו זוהרת מחופש וחדשנות, לצד תעוזה והקשבה קרובה וחסרת פשרות לקול הפנימי שלה - סבלה גם היא. כמו תמיד, מול קול נועז נעמדים הכוחות השמרניים. אבל הילדות אצל פרחזאד היא מקום בו הדברים עוד לא כוסו בכתמים הללו, בביקורות ובדחייה.

שירה "שוב אברך את השמש לשלום" מבצע את המהלך הזה במלואו: את החזרה אל הריחות, הקולות והמראות של הילדות: "שוב אברך את השמש לשלום/ את הפלג שזרם בי/ את העננים שהיו מחשבותיי הארוכות/ את צמיחתן המכאיבה של צפצפות הגן שיחד עמי/ עברו את העונות היבשות/ את להקות העורבים/ שהביאו לי במתנה/ ניחוח שדות ליליים/ את אמי שחיתה במראה/ והיתה דמות זקנתי/ ואת האדמה שתאוות החזרה שלי טמנה בבטנה הבוערת/ זרעים ירוקים - שוב אברך לשלום".

פראחזד עוד לא מגישה בבית הזה את הילדות באופן ישיר, אולם היא מצביעה עליה דרך הצמיחה וההתבגרות שמצויה בשורות, באמצעות עוצמת המפגש עם הטבע ותנועתו, ועם המבט על האם, המביטה בעצמה. ואולי לא בה, אלא בילדה.

בבית הבא מחברת פרחזאד את הגעגוע המצוי בבית הראשון עם הרצון להימלט מהכאן ועכשיו, מהעולם הסוגר עליה. "אני באה/ אני באה/ אני באה/ עם שערי:/ המשך הריחות התת-קרקעיים/ עם עיניי:/ חוויות עלטה דחוסות/ עם השיחים שקטפתי מהחורש שמעבר לקיר/ אני באה/ אני באה/ אני באה/ והסף מתמלא אהבה/ ואני על הסף/ את האוהבים/ וילדה שעודנה שם/ ניצבת על הסף המלא אהבה/ אברך לשלום". הכוח הגדול בשירתה של פראחזד, שילוב בין עולם דימויים צבעוני ומלא תנופה לבין כנות רגישת פצועה ופוצעת, מודגם בשיר זה בשיא כוחו .

צירופים כמו "העננים שהיו מחשבותיי הארוכות" ו  שערי: המשך הריחות התת-קרקעיים", מבטאים את המתח המצוי בשיר בין הילדות, כמקום של גילוי והיקסמות מן העולם, לבין המבט המבוגר, הנתון ללחצים קשים ולא יכול שלא לחבר, בשורות האחרונות של השיר, בין אותו עולם אבוד לעולם האבדן המוחלט: המוות. פרחזאד מאמינה ביכולת לשוב לעולם הילדות, לברך לשלום את הילדה שהיתה. בסופו של דבר היא לא צריכה את המוות לשם כך, מכיוון שיש לה את הכתיבה - את השירה שמשחזרת עבורה את הילדות.

דמיון בשעות נוספות

אבל הילדות היא גם מקום משועשע ומלא בתגליות. מקום בו הדמיון עובד שעות נוספות  צובע את ההתרחשויות במכחול של פנטזיה, דרכו המציאות הופכת לגמישה ואלסטית  בכתיבתו של יואל הופמן המנוע המרכזי הוא שירה, כלומר, הזרקור הוא על השפה. הזינוק בין דימוי לדימוי, בין שורה לשורה יותר מאשר העמדת העלילה, הדמויות, הפעולה. הדבר נכון בוודאי לצמד ספריו האחרונים "curriculum vitae” ו" מצבי רוח" (הוצאת כתר). הנה פסקההמתארת רגע מן הילדות. כבר החלוקה לשורות מבהירה את טבע השירה שמצויה בהם:  

"אני זוכר את הילדה/ (מכיתה וו)/ ששמה היה ימימה/ איך הלכנו לראות את הסרט 'בן חור' / בקולנוע רמה והסתתרנו מפני הגשם מתחת/ לסככה של חנות ספרים/ היה שם ספר (אני זוכר) שענינו מיני מרק וספר על איקונות ( כלומר צלמי קדושים)/ ימימה שהיתה אז/ בלי ספק/ בתולה אחזה בידי כל הדרך מכופר הישוב עד/ לסופו של רחוב ביאליק". (מתוך "curriculum vitae”, קטע מס' 9).

הופמן כותב בספר את חייו. הוא מחזיק לכל אורך הכתיבה

את חוסר הפשר המידי של העולם, את החופש לפענח אותו על פי העולם הפנימי בצורתו הילדית: מקוטע ותזזיתי, מפתיע תמיד, מאמין גם לבלתי אפשרי. בהמשך הפסקה מתאר הופמן בדיוק את זה, את הבלתי אפשרי והרגע בו הוא הופך למוסבר באמצעות הטריות והרעננות שבמבט הילד. "בסרט המיקי מאוס שלפני 'בן חור' לבו של/ החתול יצא מגופו ( כשהוא קשור בקפיץ) מפני/ האהבה שהגוף מתקשה להכיל".

את התנועה שמאפשרת למפתיע ולבלתי אפשרי להוביל את המבט, מושך הופמן לשאר חלקי הספר, אלו שמקומם הוא בבגרות. הנה למשל עוד פסקה שלא מתארת את הילדות , אבל משתמשת בצירוף המרכזי שניתן להצמיד למבטו של הילד: "ישנם דברים שלא יאמנו", והופמן מונה חלק מהם, "כמו למשל שהמילה / הגרמנית לרגשי נחיתות היא מינדרורטיגקייטס-גפולה/ הארץ באה מחלום ושבה לחלום כמו דודי/ לדיסלאוס שהיה אזרח כבוד של רמת-גן/ היה/ רק כביש אספלט אחד ברמת-גן של אלף תשע/ מאות ושלושים ושבע...או למשל פליאה גדולה היא שברוסית (או פולנית) המילה/ לאלוהים היא בוג" (קטע 4). הדברים שלא יאמנו, נותרו, מאז הילדות - יחד עם הטעמים והנופים - לכוח חזק שמפעיל אותנו, ומייצר, גם בשורות, געגוע ונחמה בו זמנית.