יוצא בשאלה וחוזר עם תשובה

לפני כחודש רכבתי כחלק מקבוצת אופנוענים צפונה. בכניסה לעיקול באזור יקנעם, אני מבחין בשתי דמויות מוטלות על הכביש. בשבריר שנייה מתלבטים למי רצים ראשון. ההחלטה נפלה והאצבעות מנסות לחוש ולו פעימה אחת, בבקשה, רק אחת. אבל אין. אצים לשני, וגם שם - דממה מוחלטת.

<<מחפשים עוד דברים מעניינים על יהדות? כנסו לפייסבוק שלנו >>

• כל מה שרציתם לדעת על חנוכה - וגם הלכות, מנהגי ושירים להדפסה
  

בכל ההמולה סביב, וערפל העשן של האופנוע השלישי שנכנס גם הוא בגדר, דבר אחד היה לי ברור: ליאת ואביקם כבר לא כאן. השלווה הבלתי נתפסת על פני שניהם, והעובדה שהם שכבו כל כך קרובים פיזית אחד לשנייה, וכל כך רחוקים ממני בו זמנית, הבהירה באחת שאנו רק אורחים כאן, ולתקופה קצרה.

לאיש לא יהיה אכפת אם אמות

אני לא זר למוות. האמת שהוא הגיח לחיי כבר כשהייתי בן 11. הייתי ילד שמנת שהחליט להתפלח לקאנטרי

המקומי בסביון, הכניס את הראש אל בין הסורגים, ומעידה קלה קדימה לכדה את הראש בין מוטות הפלדה. האוויר אזל ממני, וחשתי כל נשימה כאילו היא האחרונה.

כמעט מעולף, עברה בראשי המחשבה הנוראית ביותר שיכולה לעלות בדעתו של ילד: "לאף אחד לא יהיה אכפת אם אמות. לא להורים שלי, לא לחברים שלי ולא לאף אחד אחר בסביבה". זאת לא מחשבה כל כך תמוהה, בהתחשב בילדות הדפוקה שהייתה לי. אבל זה כבר סיפור אחר, שיסופר בפעם אחרת.

המחשבה על אדישותי למוות ליוותה אותי שנתיים, עד שחלקתי אותה עם הרב שמעון, שלימד אותי את הדרשה לבר המצווה (רק הפטרה, למי יש כוח לכל הפרשה). למשמע שוויון הנפש שלי כלפי מלאך המוות, הוא אמר בשקט: "אדם חייב להאמין במשהו כשהוא נפצע וכשכואב לו. הוא חייב לקרוא לאבא, לאמא או לבורא עולם - לא משנה למי, אבל במישהו חייבים להאמין". לו הכרתם את הוריי, הייתם מבינים מדוע בחרתי באפשרות השלישית.

ואכן, השנים חלפו והאמונה שלי בבורא הלכה והתבססה. התחלתי להניח תפילין, ביקרתי מדי פעם בבית הכנסת, ולמרבה הפלא, אפילו חשתי כי במעשיי הפגאניים אני תורם את חלקי הרוחני לעולם. נדמה לי שקוראים לזה "התחזקות". והאמת היא שהיה לי טוב: נהניתי מהנחת תפילין בנחת בבוקר, אהבתי את התפילות המחלקות את היום לשלושה, ובאמת שמחתי לקיים את מעט המצוות שהטלתי על עצמי.

תרומת האיברים של הכוכב מליברפול

ואז קרו שני מקרים. הראשון היה של אבי כהן זכרונו לברכה. אבי כהן כוכב הכדורגל - היה אחד מבוגרי בית הספר התיכון "אורט יד סינגאלובסקי" בתל אביב, שבו למדתי. אני זוכר איך יום אחד, בשנות השמונים, הוא הגיע אל מגרש בית הספר כדי לשחק עם הבוגרים, לבוש במדי ליברפול. כמה הייתי מוקסם! זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את משה שרם, המורה לספורט, מחייך. כמה היינו גאים כולנו בבחור הזה שהצליח מעבר לים. שנים רבות לאחר מכן, גם אבי החליק עם האופנוע. 

הסטיגמה של רוכב חסר אחריות, שחבש רק קסדת "חצי",שדבקה בו, לא הצליחה לנפץ את המיתוס של האיש הנפלא הזה.

כשהוא היה שקוע במוות מוחי, הכרטיס הירוק של "אדי" עליו היה חתום, נכנס לפעולה אוטומטית: לא מעט חולים נקראו להגיע בדחיפות לבית החולים, כדי שבמותו יצווה להם אבי את החיים. ואז הגיעו הרבנים. החולים שהוזעקו לבית החולים חזרו הביתה חולים כפי שהגיעו, והאיברים של אבי הלכו לאיבוד.

הבטחת השווא של הרבנים

תקופה ארוכה זעמתי על אשתו ובנו של אבי. קבלו תיקון: שנאתי אותם על שהאמינו ללובשי הגלימות השחורות, שהבטיחו להם שיקירם התעורר. היום אני מבין ש"נבחתי" על העץ הלא נכון: הרי הרבנים מצאו את הסדק שאין קל לפרוץ דרכו: כשמישהו יקר לך עומד למות, קל להאמין בכל דבר. גם להאמין שאהובך יחזור לעצמו, אם רק תבטיח שלא תתרום את איבריו. אז סליחה דורית ותמיר. לא שופטים אדם בשעת מצוקתו וצערו. פשוט הוליכו אתכם שולל.

אחרי המקרה הזה כבר שנאתי את כל מה שהדת מייצגת. המקרה השני, ראו זה פלא, גם הוא קשור לתרומת איברים. הפעם זה היה סיפורה של טוביה בריזל, חרדית ירושלמית שזכתה להשתלת ריאה מאישה בת 60 מרחובות, שחתמה על כרטיס "אדי". העובדה כי חייה של בריזל ניצלו, לא שינתה את דעתה: היא הכריזה כי היא מתנגדת לתרומת איברים מיהודים, וכי אינה מתכוונת לחתום על כרטיס "אדי" בעצמה. קרוב לאלפיים תגובות של קוראי הכתבה, תואמות את הסלידה שעלתה בי נוכח האנוכיות והבורות.

הפכתי להיות אנטי-דתי. שנאתי את האנשים בבית שמש שיורקים על ילדה קטנה, תיעבתי את העולם החרדי של בני ברק והפניתי עורף גם לאמונה שלי עצמי. במקביל, הפכתי ללהיט.

בכל ארוחה, בכל התכנסות, רתמתי את יכולות השכנוע שלי כדי להסביר כיצד הפגאניות הזאת היא הדבר הנורא ביותר ביהדות. הצטיינתי כל כך במסע הצלב שלי, עד שאשתי החווירה בכל פעם שאדם לבוש כיפה התהלך בסביבתי. המסכן הפך למטרה - לא משנה מי היה. כזה אני - אין אפור, רק שחור או לבן. במקרה הזה הימרתי על הלבן, ושנאתי את השחור.

המלאך ששומר עלי הופיע

היום האמונה שלי חזרה. שרשרת מקרים חסרי הסבר הביאה לכך. כמה פעמים יותר מידי אמרתי בליבי שאם יש אלוהים - אז כך וכך יקרה. וזה קרה. שוב ושוב ושוב. הפעם האחרונה הייתה בעיצומה של רכיבת לילה, כשקול צלול וברור אמר: "סע הביתה". לא הייתי עייף, אבל משהו גרם לי להקשיב ולשוב על עקבותיי הביתה ללא שום היסוס. החברים לרכיבה התרעמו, אבל ידידה טובה הסבירה לאחר מכן כי היה זה המלאך ששומר עלי, וכל עוד אני רוכב מספיק לאט כדי שיוכל להשיג אותי, הכל יהיה בסדר. אני יודע שמלאכים עובדים בדרך כלל אצל הבוס ההוא שהייתי די עצבני עליו, וזו היתה הסנונית הראשונה שלי בדרך חזרה. סנונית על כנפיים לבנות. 

המקרה הבא היה המפגש עם גדי גרטל - חבר ותיק ואיש עסקים. לאחר תקופה ארוכה שלא התראנו, קבענו במסעדה, אך גדי התעקש "שתהיה כשרה". לא הבינותי מה העניין, עד שביום המפגש ראיתי אותו נכנס ולראש כיפה קטנה וצנועה. ההלם היה גדול, כי גדי היה האחרון שציפיתי ממנו למהלך כזה. אבל הנצנוץ בעיניו והברק שהוא הקרין היה אחד הדברים הכי מדהימים שראיתי. גדי מצא את האלוהים שלו, והאושר שלו היה כה מדבק - שהבינותי שגם האיש האחרון שחשבתי עליו שיחזור בתשובה, עשה זאת.

המהלך טלטל אותי והאיר לי נקודה ששכחתי: יש אנשים שחובשים כיפה לא רק בפני שופט המעצרים, אלא סתם בגלל אמונה טהורה. "זה לא קל" הוא הסביר לי. "יש הרבה מטלות, אבל התחושה של השייכות והאמונה הן בלתי נתפסות", והאמנתי לו.

"הסיפורים שלך, מישל, מעניינים - אבל אתה מסוג האנשים שלדעתי הלא מלומדת עדיין רק בדרך לנקודת ההתחלה", הוא אמר לי. ושוב העיניים החודרות הללו שמביטות לך בנפש. "עזוב אותך מכל אלה שמנסים לדרבן אותך, להבטיח לך כל מיני נבואות או ששמים לך סרטים אדומים על היד. כשתהיה מוכן, התהליך יתחיל אוטומטית". כך אמר החבר הדתי החדש שלי, ולא הוסיף.

חזרתי להאמין שמישהו שם למעלה דואג לי, אפילו שיש לו נטייה לעשות דברים מוזרים כמו לקחת אליו ילדים דתיים שהתייבשו בטיולים, או לאפשר לרבנים להטריד מינית את התלמידים שלהם. אבל אלה החיים שלהם.

היום האמונה שלי ברורה וצלולה מתמיד: אין בה כל סממן פגאני. את האמונה שלי אני לא מתחזק באמצעות

ניקוב כרטיסייה אין-סופית של מצוות והלכות. כל אמצעי ההמחשה: התפילין, הטלית, הסידור ויתר ה"פרופס", נשארו סגורים בארון.

אני כמעט בטוח שהאמונה שלי חזקה וטהורה על פני זאת של כמה פלונים אלמונים המתנדנדים מול ארון הקודש, שומרים שבת, אוכלים כשר, מתפללים מנחה, בודקים את האתרוג, נכנסים למקווה וכל השאר. האמונה היא דבר רוחני. הלב שלי מאמין, אבל הידיים חופשיות לעשות כל דבר.

• קהילות מדליקות: מסביב לעולם בשמונה נרות