בלי לפחד מפינוק: למה צריך לדעת לומר גם "כן"
עומדים על שלכם מול הילדים? יודעים לומר "לא!" סמכותי ובלתי ניתן לערעור? עכשיו הגיע הזמן ללמוד להגיד גם את המילה "כן", בלי לפחד מילדים מפונקים או משבירת הסמכות ההורית. דני גיל מסביר למה הורות צריכה להיות גם הנאה - ולא רק חינוך
כמה פעמים קרה לכם שאישרתם לילד לעשות כרצונו, אבל משהו בתוך תוככם התנגד? "אישרתם" לו מוצץ בגיל חמש, אבל לפחות פעם אחת ביום הערתם לו על כך; "אישרתם" לו לישון במיטתכם, אבל הבהרתם לו שזה לא הדבר הנכון; "אישרתם" לו להיצמד לכם לברכיים בנוכחות האורחים, אבל הצעתם לו עשר פעמים ללכת לשחק עם הילדים.
לחלופין, כמה פעמים סירבתם לרצונו של הילד ובדיעבד הבנתם ש"טיפסתם על סולם"? התעקשתם, למשל, שהוא לא יקבל את הסוכרייה מאחר שלא סיים את ארוחת הערב, אלא שמראה אחיו וחבריו עם הסוכרייה בפה גרם לכם להבין שאתם עושים לו עוול.
לכתבות נוספות של דני גיל בערוץ הורים:
פער הדורות: למה אנחנו מתנהגים אחרת מהורינו?
כהורים עלינו להיות סמכותיים, וכדי להיות סמכותיים עלינו להיות נחושים ועקביים - גם כאשר אנו אומרים לילד "לא", וגם כאשר אנחנו אומרים "כן". לגבי הלא, כבר כתבו רבים לפני (והיי, אפילו אני "חטאתי" בכך) אלפי מילים. היום אעסוק דווקא בקושי שלנו להגיד דווקא "כן" נחוש וברור, קושי שהופך לבעייה בבניית סמכות איתנה.
הסמכות לומר "כן"
על הצלחת של הילד לחם מטוגן ופרוסות מלפפון. הוא מעוניין בלחם המטוגן, אבל לא במלפפון, והוא לא יגע בלחם המטוגן עד שנוציא לו את המלפפון מהצלחת. קרה לכם? מה אתם עושים: מסרבים בנחישות או מסכימים בנחישות?
לרוב אנחנו לא מסרבים ולא מסכימים, אלא פשוט נגררים. אנחנו נענים לרצונו של הילד בתחושה של חוסר ברירה ובכך מעבירים לו מסר מבלבל שמזמין אותו להעסיק אותנו באותה תשומת לב שלילית ונצחית.
יכול להיות שאם נחליט שאנחנו באמת מסכימים שהוא יאכל מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה - עם הצלחת הזו או האחרת, עם המלפפון בתוך הצלחת או מחוצה לה - אז הוא יחדל להעסיק אותנו בצלחת שלו? יכול להיות שאם נחליט שאנחנו באמת מסכימים שייצמד לנו לברכיים במסיבת הסיום בגן, דווקא אז הוא יבחר מהר יותר להשתחרר ולשחרר? יכול להיות שאם נחליט שאנחנו באמת מסכימים שיצפה כל היום בטלוויזיה, אז דווקא נגלה שהילד שלנו מתעניין בהרבה דברים מלבדה?
הסמכות לומר "כן" נועדה, אם כך, לפטור אותנו בדיוק מהדבר הזה: היא חוסכת מאבקים ותשומת לב שלילית ותלותיות. אך היא אפשרית רק כאשר אנו שלמים עם עצמנו ואומרים "כן" בקול ברור.
השיטה: לצפות מהלכים מראש
הסמכות לומר "כן" היא שעוצרת אותנו רגע לפני שאנו מניחים את כף רגלנו על המדרגה הראשונה של ה"סולם": באופן כללי אנחנו לא מרשים לילד שלנו לאכול חטיף לפני הארוחה, אבל אנחנו גם יודעים מראש שהוא יתקשה לראות את חבריו מקבלים חטיף בטיול משפחות ולהישאר אדיש. לכן אנחנוו גמישים לאשר את הבקשה של הילד, לפני שנאלץ להיכנע להתקפי הזעם שלו.
בדרך זו הילד רואה מולו הורה סמכותי המקיים בחירות ומקבל החלטות. אנו מכירים את הילד שלנו ויודעים, למשל, שהדרישה ממנו להמתין רגע באוטו עד שנמשוך כסף מהכספומט הסמוך היא דרישה תובענית עבורו. לכן נוותר על הנוחות וניקח אותו עמנו, כך שזו תהיה היוזמה שלנו. אם אישרנו לו להישאר ער הלילה עד שעה מאוחרת כדי לצפות יחד במשחק של "מכבי", הוא ישב אתנו ויהיה ילד טוב ומקסים. אבל אם נגררנו להחלטה מפני שנכנענו לנחישות שלו או נכנענו לרצון של בן או בת הזוג שלנו - הילד ירגיש שאנחנו רואים בו מטרד, וייכנס לתפקיד המציק והמטריד.
המטרה: לגדל ילד עם דימוי חיובי
השעה 21:00 ובמשפחת ישראלי אבא ואמא עסוקים: אבא מקלח את התינוק ואמא מתעכבת על איזה מייל דחוף שהיה לה חשוב לשלוח מהר כדי שתוכל להתפנות לילדיה. שני הילדים הגדולים, בני שבע ותשע נמצאים בחדר לקראת שינה, אבל הקולות הבוקעים משם מלמדים שהם לא הולכים לישון, ויותר מעדיפים להשתגע.
ההורים, כאמור, עסוקים בעניינים חשובים פחות או בעניינים חשובים יותר, בעיניי זה לא ממש משנה. הדבר החשוב הוא מה הם יעשו כאשר יסיימו את עיסוקיהם ויתפנו לילדים. אם הם יכנסו לחדר הילדים וישכיבו אותם באהבה במיטות, מבלי להתחשבן איתם (על מה?), הם למעשה אומרים להם: "אתם ילדים טובים!". בכך הם בונים בהם דימוי חיובי והם ירוויחו ביושר ילדים טובים.
לחלופין, אם הם יכנסו לחדר ברוח סערה ויטיפו להם מוסר על כך שהם עסוקים בדגדוגים על השטיח במקום להיות במיטות - הם בעצם אומרים: "אתם ילדים רעים ומאכזבים! ככה אנחנו רואים אתכם".
הורים, ילד טוב הוא קודם כל ילד שמקבל את המסר מההורים שלו שהוא כזה, ואילו ילד רע הוא ילד שמבין מההורים שלו שהוא רע. דמיינו שבסופו של יום - של כל יום - הילד מניח את ראשו על הכרית וממלא דו"ח דמיוני שבו הוא נדרש לציין כיצד אמא ואבא ראו אותו במשך היום: האם כילד טוב או, לחלופין, כילד רע. התשובה שהוא יתן לשאלה הזו היא שתכריע מה הוא יהיה - וגם האם הוא יגדל להיות אדם טוב או רע.
"כן" אמיתי וסמכותי
הסיפור על משפחת ישראלי הוא דוגמה לקלות שבה הורים נגררים לתגובות אוטומטיות ובכך מחלישים את הסמכות שלהם. לא בגלל שהם לא ידעו להגיד "לא" בקול ברור, אלא משום שלא ידעו לומר "כן" אמיתי וסמכותי.
קורה לכם שאתם קוראים בשמו של ילדכם כדי לשאול אותו דבר מה או סתם כדי להתעניין בשלומו, והוא בתגובה נכנס לעמדת התגוננות וישר שואל "מה, אמא, לא עשיתי כלום!" או "נו, רגע, אבא, רק התחלתי לשחק!". זה בדיוק הדבר ממנו אתם צריכים לחשוש, שהילדים שלכם יחשבו שאתם מאוכזבים מהם, גם בלי קשר להתייחסות שלכם.
ה"סמכות לומר כן" היא שחוסכת מהילדים את החוויה השלילית הזו, כיוון שהיא מעניקה להם ליווי צמוד ותמידי של מנת ביטחון: הם יודעים שהם בסדר כל זמן שאמא ואבא לא אמרו אחרת. וכך, כאשר ילד מרגיש שהוא עומד בציפיות של הוריו, הוא גדל עם דימוי חיובי - שהופך במהרה להיות כוח מניע חיובי.
ההבדל בין פינוק לבין חום ואהבה
הרצון להעניק לילדים חום ואהבה מטשטש אצלנו את ההבדל שבין נתינה בריאה לבין פינוק מזיק והורים רבים שואלים את עצמם מתי זה בסדר ומתי לא? הם רוצים לדעת היכן נגמרת הנתינה הבריאה ומתחיל אותו פינוק שמטפח ילדים תלותיים ותובעניים.
העמדה הרווחת היא שילד מפונק הוא ילד שעושים עבורו את מה שהוא יכול לעשות בכוחות עצמו. זוהי הגדרה ברורה, בכך איןספק, אבל כדרכן של הגדרות ברורות היא חסרה את היכולת להכיל את המציאות המורכבת, מה שמביא הרבה הורים - דווקא המודעים והערניים מביניהם - להימנע מהתנהלות טבעית ונכונה עבורם.
אני נזכר בבתי, כשהייתה בת שלוש בערך. גרנו אז בבניין ללא מעלית, ואני נהניתי כל כך כשהיא הייתה מניחה ראש על כתפי כאשר הייתי מעלה אותה על הידיים שלוש קומות. היא מעולם לא דרשה זאת ולא הפכה מפונקת או תלותית, כי היה לה ברור שאני נאמן להנאה ההורית שלי - ולא לחרדה לשביעות רצונה.
לפעמים אנחנו טועים לחשוב שהילדים שלנו צריכים אותנו כדי שנשב איתם
על השטיח ונרכיב יחד פאזל. זה מקסים, אבל ככה לא מנהלים שגרה. הפוטנציאל האמיתי לזמן איכות עם הילדים טמון דווקא ברגעים היומיומיים שלנו, וחבל לראות כל כך הרבה הורים וילדים שמחמיצים אותם מחשש של ההורים לגדל ילד מפונק.
זה כלל לא משנה אם אתם מרימים אותו על הידיים בגיל שנתיים, שורכים לה את הנעליים בגיל חמש או מלווים אותו באמבטיה בגיל שמונה. ילד גדל להיות מפונק באותם רגעים שבהם הוא רואה אותנו נגררים אחרי רצונותיו, ולא בוחרים בלב שלם. אז הוא מבין שהוא חסר יכולות והופך לתלותי. אז הוא מרגיש מרכז העולם - כזה שמגיע לו הכול - והופך להיות ילד תובעני.
אז נכון, כהורים עלינו להיות סמכותיים. עלינו להיות סמכותיים כאשר אנחנו אומרים לילד "לא", אבל עלינו להיות סמכותיים גם כאשר אנחנו אומרים לו "כן". אין זה חשוב לענייננו מה כתוב בספר זה או אחר, מה נכון יותר ומה פחות, וגם לא מהן העדפותיי שלי, שניתן אולי לקרוא בין השורות.
הדבר החשוב הוא למצוא את המקום שבו אנחנו מרגישים שלמים. הילד שלנו ממתין שנפעיל סמכות, אך מעל הכול הוא ממתין לקול ברור שהוא יכול לסמוך עליו. עלינו, ההורים, להיות ערניים לאיזה כיוון אנחנו נוטים בכל נקודת זמן.
הכותב הוא אב לשניים, מחבר המדריך להורה המודרני "אלוהים בגובה העיניים" ומנהל הפורום באתר סופר-דדי
לפנייה לכתב/ת 
