"שיחות טלפון": על הקו, רוברטו בולוניו

קובץ הסיפורים "שיחות טלפון" הוא הספר הראשון שכתב ופרסם רוברטו בולניו. הספר בהחלט ממחיש את ייחודיותו, אם כי לא בהכרח את גדולתו - כפי שבאה לידי ביטוי בעיקר באפוס המבריק "בלשי פרא", אך גם בספרי המעבר שלו כמו "נוקטורנו בצ'ילה" ו"כוכב רחוק". גם בקובץ זה ניתן למצוא את היכולת להתחבר כמו בדיאליזה נפשית-פואטית, אל דמויות שוליים תלושות, שבירות ומופרעות, כאלו המתהלכות על פני הפלנטה ללא כל כישורי חיים. הן נרדפות, הן סובלות מבעיות נפשיות, ואם לא יקרה דבר מפתיע בסדר גודל קוסמי, סביר להניח שהן יגמרו את חייהם בצורה לא טבעית, באיזו קרן רחוב נודפת קיא פרה-היסטורי, חתולים, מזרקים ובקבוקים שבורים.

לחלק מהדמויות אין מולדת יציבה, לכן אין להן אדמה מספיק קשה להתהלך בה. מעל לסיפוריו של בולוניו מרחפת באוויר או בעיקר בתודעה, אותה תחושת נרדפות וחוסר ביטחון. את הנחמה הדמויות מוצאות בכתיבה, או בציור, או בעבודות מזדמנות מתחתית שרשרת המזון התעסוקתית. למעשה, גם אי אפשר לקרוא לה בדיוק נחמה. כפי שבולניו עצמו כותב בסיפור "אנריקה מרטין":

"שיחות טלפון". בולוניו המוקדם והמוכשר (עטיפת הספר)

"משורר יכול לשאת הכל. כלומר אדם יכול לשאת הכל, אלא שאין זו אמת: מעטים הם הדברים שאדם יכול לשאת; משורר, לעומת זאת, יכול לשאת הכל. זו התפיסה שגדלנו עליה. ההיגד הראשון הוא עובדה, אבל מוביל לחורבן, לטירוף, למוות".

אי אפשר למצוא בקובץ "שיחות טלפון" ספרות עלילתית מורכבת, אלא בעיקר פיסות שותתות דם ויופי. לפעמים יש תחושה שבולניו לא ממש יודע איך לסגור את סיפוריו, והם לכאורה נעצרים במפתיע, כמו ב"הגביע הקדוש" של מונטי פייטון, שפתאום יד בריונית מנפצת את המצלמה באמצע הסרט, וכך הוא מסתיים. זה בא לידי ביטוי בעיקר בסיפור "שיחות טלפון" עצמו.

כמו כן, קשה להימנע מהתחושה כי אותן דמויות מופיעות בסיפורים שוב ושוב, ובהמשך מופיעות גם ב"בלשי פרא" - אותם המשוררים החיים על קצה הספקטרום האנושי, ואותן בחורות (בספר הזה קוראים להן אן מרי או קלרה, אבל זה לא באמת משנה), שלא ממש קיבלו ארגז כלים נפשי מסודר כדי להתמודד עם הדבר הזה שנקרא חיים, והן אימפולסיביות במקרה הטוב, ומטורפות על כל הראש במקרה הרע.

אבל בל נטעה, יש ב"שיחות טלפון" לא מעט רגעים ספרותיים בלתי נשכחים, שלא לדבר על היכולת של בולניו להשאיר אותך פעור פה אל מול מטאפורה או דימוי, שיוצאים מתוך המדחס הפואטי שלו, כמו למשל "האופק לובש צבע של בשר, כמו גב של גוסס". רגע בלתי נשכח הוא הסיפור "הרפתקה ספרותית", שהוא לטעמי הסיפור הכי מזוקק ונוקב ומפתיע בקובץ. הוא מתאר יחסים מלאי אימה, מסתורין וצורך עז בקרבה בין סופר למבקר, בעולם מלא תחושות של נרדפות, חוסר ביטחון עצמי ותהום שלא נמצאת רק למטה, אלא למעשה בכל מקום.

מה שגורם לסיפור הזה להתרומם מעל שאר הסיפורים, הוא האופן בו בולניו מתאר את תודעתו של א', הסופר המבוקר, כמעין שילוב של אלימות כבושה המאיימת בכל רגע להתפרץ, אל מול נרפותו הקיומית - קונטרס שיוצר זיקוקי תודעה מאלפים, ובסופו של דבר, רגע נדיר ואותנטי של התקרבות, שמצליח לעורר בלב רגש לא צפוי. להותיר חותם קצר, מדויק, כזה שרק סיפורים קצרים כתובים לעילא יכולים להותיר.

גם הסיפור "בלשים" בהחלט ראוי לציון. הסיפור, למעשה, הוא דיאלוג רצוף בין שני שוטרים,

שחושף בצורה מדויקת ונוקבת את אותו מנגנון נפשי העובד במקרים רבים בהם אנשים עושים דברים חמורים כנגד המוסר האנושי - איך הם מספרים לעצמם סיפורים כדי להצטדק, ולהסביר את עצמם, וכמו פוליטיקאים שמקבלים עצות אחיתופל אסטרטגיות אחרי שסרחו - איך הם הופכים את עצמם לקורבנות.

זהו ניסיון לא שגרתי של בולניו להיכנס לתוך דמויות שנמצאות בצד השני של המתרס, דמויות שלהן יש את הכוח, את האלות ביד ואת האקדחים בחגורה. לעתים, אחרי שצוללים לתוך העולם של בולניו, מבינים שהעולם הזה תמיד מחולק לשניים: בעלי הכוח אל מול החלשים. מצד אחד יש את המשוררים, הציירים, הנרדפים, הגולים, התלושים, המשוגעים. ומהצד השני את השוטרים, הבריונים, המאפיונרים וכל השאר. אין שום מוביליות בעולם הזה: או שאתה שם, או שאתה כאן.

בולניו מת ב-2003 בגיל 50, והצליח להשאיר אחריו לא מעט יצירות ספרותיות. מאלו שתורגמו בינתיים לעברית, בהחלט אפשר להקיש שמדובר באחד הסופרים הלטינו-אמריקנים הגדולים ביותר אי פעם. יש בו משהו מרתק בכל רגע של קריאה. תכונה שאינה מתחנפת, אך עוקצת ומאגרפת אותך ללא הפסקה - ויחד עם זאת, תמיד נוגעת ללב.

"שיחות טלפון", מאת רוברטו בולניו. מספרדית: אדם רון בלומנטל. הוצאת עם עובד, 234 עמ'.