75 דקות בגן עדן
משלחת צליינים קולנית מאפריקה, לוליין בין המנגלים ומאבטחים ערבים שמפחדים משדים ורוחות - סצנות שלא נכנסו בשערי "גן עדן" - סרטו הדוקומנטרי של רן טל, שתיעד את ההווי המיוחד של גן הסחנה. צפו בקטעים שנותרו על רצפת חדר העריכה
לאורך שנתיים צילם הבמאי רן טל בגן השלושה, או בשמו המוכר יותר, הסחנה. מן החומרים שהתקבלו הוא יצר את הסרט הדוקומנטרי "גן עדן", בו הוא מנסה לקלוט את הישראליות האותנטית, המגוונת והמחוספסת, על רקע הנופים הפסטורליים המוריקים ,הטובלים במי הבריכה שזורמים בפארק. הסרט שמוקרן בימים אלה בסינמטקים, מספר את סיפורו של האתר המתוייר והמבקרים הנוהרים אליו מכל קצוות הארץ והעולם במהלך ארבע עונות השנה: קיץ, סתיו, חורף ואביב.
במהלך הסרט נחשפים הצופים, בין השאר, ליעקב, שאשתו עזבה אותו ומאז חי בבדידות וצער; את'יר, פלסטיני שמתכנן לעזוב לקנדה כי החיים שלו כאן בישראל לא מאפשרים לו להגשים את עצמו; יעל, שאולצה להתחתן בגיל 13 וסבלה במשך שנים ארוכות מהתעללות פיזית ונפשית; יצחק, שעד היום לא מתאושש ממות אחיו במלחמה ומחפש מפלט מהאבל במים הצוננים. זאת ועוד רבים אחרים - דמויות מרתקות ונוגעות ללב אותן פוגשת המצלמה.
עם זאת, כבכל פרויקט קולנועי, גם כאן נותרו בחוץ כמה מהרגעים הקסומים שהמצלמה קלטה - בכל זאת, הסרט מונה בסך הכל 75 דקות. משלחת אוונגליסטים מאפריקה, ראשיד הלוליין, פרלמנט הסחנה בשיחה על "האח הגדול", ועוד קטעים שנותרו על רצפת חדר העריכה, לאחר שנחסמה דרכם לגן עדן. הבמאי רן טל מספר על מה ולמה.
האוונגליסטים באים
"במהלך השנתיים בה צילמנו את הסרט 'גן עדן' בסחנה נתקלתי בהרבה קבוצות שונות ומשונות הפוקדות את המקום. קבוצת האוונגליסטים היתה ללא ספק מהמרשימות שבהן. נתקלתי באחת המשלחות במקרה, לאחר תקופה ארוכה בה סיפרו לי עובדי המקום על קבוצות נוצרים שבאים, רוקדים ומתפללים על המים. ביום סתיו אחד ליד תחנת הקמח הישנה, תפסנו קבוצה של אוונגליסטים אפריקנים שחים בצרפת ומדברים פורטוגזית. הם רקדו, שרו, התפללו ובכו. זה היה מרשים.
"לטענת חברי הקבוצה, סיפורו של גדעון (ספר 'שופטים') התרחש במי הסחנה הצלולים, לא פחות. כל הסברי המקומיים מדברים על כך שגדעון דווקא שתה ממי מעין חרוד, לא הרשימו אותם. מי יודע היכן ירד גדעון למים ואם בכלל היה גדעון? ואם סיפור הוא סיפור, למה שלא יסופר היכן שנוח להגיע עם האוטובוס ויש גם קיוסק במרחק הליכה?"
ללכת על המים
"הסרט מתנהל על ציר הזמן שבין יום העצמאות ליום העצמאות שאחריו, החג החילוני שהגדיר את הישראליות, ומצא עצמו חסר זהות או מחפש כזו. זה הציר ממנו הסרט מתחיל, ואז מתנקז בסיומו. את הסצנה הסוגרת של החג, אמור היה ראשיד לקחת על עצמו. ראשיד אמן טרפז קווקזי, שאבא שלו וסבא שלו הלכו על חבל עוד באירופה, הגיע לסחנה כדי ללכת מעל המים לעיני האלפים שממנגלים בפארק.
"זו אמורה היתה להיות סצנה שמחברת בין הפואטי לוולגרי - איש קטן לבוש באדום מהלך בין שמים לארץ, כשעשן המנגלים מרחף סביבו. הסוף היה פרוזאי. עץ תמר אחד עקום שלא עמד בלחץ וכמה ענפים שבורים. אף אחד לא הלך על המים ביום העצמאות - גם לא בסחנה. וסצנת הסיום עברה להמונים שמנסים להתפרץ לשער הגן הסגור".
יוסי בובליל של הסחנה
"הפרלמנט של הסחנה מתכנס כל יום בין שתים לארבע. חורף קיץ, כל יום, כל השנה. יעקב מביא תירס, יעקב השני מנהל את הדיון ודוד מספר בדיחות. זה אחד הפרלמנטים הכי מצחיקים שראיתי, והיו איתם די הרבה סצנות בשנתיים שצילמנו בגן.
"חלק מהסצנות הוקדשו למאמציו של יעקב להתקבל ל'האח הגדול'. הרבה שעות תכנון
הוקדשו שם לאימון של יעקב מול הבוחנים הקשוחים של הפקת התכנית - מה להגיד? ואיך כדאי שהבוחנים יפלו מהכיסא וייקחו אותו פנימה. המצלמה התקלקלה לצערי, והרוב לא הוקלט. בסופו של דבר, גם מה שכן צולם לא מצא את הדרך לסרט הגמור".
לכל השדים ורוחות
"הסחנה הוא אחד המקומות היחידים בו אלו שנושאים את הנשק, בודקים את הרכבים ומחליטים מי נכנס, הם ערבים. יש משהו יפה בכמה טבעי זה מתקבל. באחת הסצנות היפות בהם צולמו, השומרים מדברים על השדים והרוחות שנמצאות בקרקעית המעיין. שדים ורוחות שיוצאים החוצה בלילה, ומפחידים את הרוחצים הליליים. הסצנה קצרה בסרט, ממה שנשאר בחוץ, ניתן ללמוד על שד ידידותי דווקא, שחי בשלווה ודו-קיום במרתף ביתו של אחד השומרים".
