זועבי צריכה לעוף, אבל זה לא יפתור דבר

באיחור אופנתי, שנתיים וחצי לאחר תקרית המרמרה, נזכרנו לבקש את פסילתה של ח"כ חנין זועבי. זה בסדר, גם אנסטסיה מיכאלי הלכה הביתה זמן רב אחרי הצגות התכלית המביכות שלה בכנסת, וכשזה הגיע לפיטוריה, אף אחד לא חשב שזה קשור לגזענות. זועבי ומיכאלי אינן חברות כנסת אלא ליצניות, ואם תשאלו אותי, זועבי גרועה יותר, כי מיכאלי אולי יותר מגוחכת, אבל מסוכנת פחות.

בחוצפתה, זועבי מתייחסת לבקשה לפסילתה כאל "חיסול של חופש הביטוי", בעוד היא עצמה חיסלה את חופש הביטוי: במקום להתייחס אליו כאל ערך ראוי, היא הפכה אותו לעיוות שבחסותו פעלה נגד האינטרסים של המדינה שאותה היא אמורה לייצג. זהו קו אדום שאינו קשור לחופש ביטוי או לגזענות - זהו קו אדום שמי שחוצה אותו צריך לעוף מתפקידו, גם אם זה באיחור.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

בחירות אישיות מדי / זיו לנצ'נר

לפזר את עמוד הענן ולבחור בשלום / אריה ארנון

עם זאת, זועבי היא לא יותר מאשר קוריוז שמאחוריו מתקיימת מציאות עגומה מאוד. ההתנהלות של זועבי ושל דומיה בעצם מייצגת בעיקר את אוזלת ידו של הציבור הערבי. סקרים שפורסמו השבוע הראו שההכנסה הממוצעת במשק בית ערבי עומדת על כמחצית מזו של משק בית יהודי. שיעור האקדמאים הערבים עומד על פחות ממחצית משיעור האקדמאים היהודים, ושיעור מסיימי התיכון הוא קצת יותר משליש.

אלה פערים עצומים, שלו היו מצטמצמים היו משנים לא רק את מציאות המגזר, אלא את המציאות של כולנו: צמצום הפערים היה מגדיל את היקף התוצר הלאומי ואת היקף גביית המסים, שהיום מוטלת בעיקר על מעמד הביניים היהודי. אבל לעזור לערבים? עם כל הכבוד, זה כנראה לא נשמע מספיק טוב כדי שמישהו יאמץ את זה כסיסמת בחירות.

הטרגדיה האמיתית של ערביי ישראל היא לא השגיונות של זועבי. הטרגדיה האמיתית של הציבור הזה היא שבסוף הוא נופל בין הכיסאות. הרשימות היהודיות המובילות לא סופרות את הציבור הערבי, הן עסוקות ב"מיינסטרים", במלחמת חורמה על אותה מאסת קולות. ואילו המפלגות הערביות עסוקות בפרובוקציות ובמתיחת גבולות, ואת האינטרסים של המגזר הן לא באמת מייצגות. לפי סקרים שונים, מחצית מהערבים מוטרדים מאוד ממצבם הכלכלי, ורק 8% מוטרדים מהסכסוך עם הפלסטינים.

שיעור התעסוקה במגזר נמוך משמעותית משיעור התעסוקה באוכלוסייה היהודית, והוא נמוך באופן חריף במיוחד כשמדובר בנשים (24% לעומת 72% בקרב יהודיות). מי שיבטיח עבודה לחברי המגזר, ימלא את משאלתם הגדולה ביותר. גם הם כבר הבינו שמהפרובוקציות העלובות של אחמד טיבי אי אפשר להתקיים, והיחיד שמצליח להתפרנס מהן זה הוא עצמו.

זועבי אינה יכולה להיות חברת כנסת, אבל אין להכליל ממנה על הרשימות הערביות או על המגזר הערבי כולו. אם הרשימות הערביות רוצות להמשיך בדרכן, שזה אומר פרובוקציות שרק מדגישות את ההבדל בין הערבים ליהודים במקום לטשטש אותו - זכותן. זה מצער, אבל זו דרכן של מפלגות רבות: אחרי הכול, גם ש"ס היא כזאת. אבל בניגוד לש"ס, הרשימות הערביות אינן דואגות לבוחריהן. הבוחרים נשארים עניים יותר, משכילים פחות, הם נשארים מבודלים במובן הרע של המילה. דרכן של המפלגות הערביות הוכחה כבלתי יעילה. לכן אי אפשר להאשים את הערבים בעובדה שעם השנים הם מצביעים פחות ופחות - 50% בבחירות הנוכחיות לעומת 80% שניצלו את הזכות בשנות השמונים.

שיעור הצבעה כזה פירושו שקיימים פה לא מעט מנדטים שפשוט שוכבים על הרצפה, אבל איש לא רוצה להרים אותם. אף אחד לא רוצה לפנות למגזר הערבי ולנטוע בו תקווה לשיפור תנאים. מעניין שכל הפוליטיקאים הישראלים המתוחכמים למדו מאובמה איך לגייס מיקרו תרומות באינטרנט, אבל לא למדו איך לגרום למצביעים שאיבדו תקווה - לקום ולגשת לקלפי ובכך לקחת את הבחירות. זאת הטרגדיה האמיתית של המגזר הערבי - תכלס, לאף אחד לא אכפת ממנו באמת. לא למפלגות היהודיות, גם לא למרצ, ואפילו לא למפלגות הערביות.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il