"שני העולמות שלי": בלוז לסופר הבודד

מה יכול להפוך ספר בן 128 עמודים שלחלוטין אינו רומן, ליצירה עזה וייחודית? "שני העולמות שלי" מאת סרחיו צ'חפק הארגנטינאי, לא זאת בלבד שאינו רומן, קשה גם לקרוא לו פרוזה בדיונית, או ספרות מסאית. משהו בו אמנם מזכיר את "הזיותיו של מטייל בודד" של ז'אן ז'אק רוסו, לפחות בנקודת המוצא הבסיסית, בוודאי שלא זו הפילוסופית. מנגד, אם קראתם קצת בשנים האחרונות ספרות לטינו-אמריקנית בעברית, הוא בהחלט מרגיש לפרקים כמו קרוב משפחה של "הטרילוגיה הלא רצונית" מאת מריו לבררו הארגוואי.

• אוטוביוגרפיה מהזן הצנוע : קוטזי
• כל קשור להכל: סיפורים יכולים להציל
• מטרה לילית : הכוח בסיפור הבלשי
  

בשני הספרים יש את האדם הבודד, התלוש, הפוסט-אקזיסטנציאליסטי, שחי במן מצב מסוכסך ועמום עם ההיסטוריה שלו, ונמצא בבידוד אנושי. בצורה גסה ואולי לא הוגנת, אפשר לחלק את תודעתו לשניים, חלק אחד שלה מחוספס וחסר אמון במערכות החברתיות-כלכליות, וחלק אחר מלא התפעמות ילדית, נאיבית, מכל מה שהוא חווה, ובעיקר מכל מה שאינו חווה. העולם הסיפורי מפעים ומייאש בו בזמן, ולכן הדרך היחידה לצלוח אותו היא לכתוב אותו, אם כי הדמות הראשית בספר, שהיא סופר ארגנטינאי, מנסה, תוך כדי תנועה, למחוק את הכתיבה, ולהשאיר את העולם. ואולי בעצם למחוק את עצמה, ולהשאיר את הכתיבה.

"שני העולמות שלי". הליכה כארכיאולוגיה (עטיפת הספר)

"שני העולמות שלי" מתאר סופר די כושל שמגיע לברזיל, סמוך ליום הולדתו ה-50. הוא חש שהוא חסר כל כישורים וייחוד בנוגע למציאות הזו, למרות שהוא סופר, ואולי בגלל שהוא סופר. יתרה מכך, הוא מבין שכישרונו היחיד הוא פשוט ללכת. ברחובות, בסמטאות, בכל מקום אפשרי - להיות משקיף פסיבי. "ההליכה היא מעין ארכיאולוגיה מלאכותית", הוא אומר, בין היתר, וההחלטה המשמעותית ביותר שהוא מחליט היא ללכת לפארק. אבל עוד לפני ההגעה לפארק, מגיעים כמה רגעים מפעימים מבחינה אינטלקטואלית ומטאפורית, רגעים של הבוננות כירורגית במציאות ובשכבות השונות שלה.

לפרמט את הרגש

"כשאני הולך, הרושם שלי הוא שרגישות דיגיטלית משתלטת עלי, רגישות שמתבטאת בחלונות מקבילים..המקומות או המצבים שאני שם לב אליהם, לובשים צורה של קישורים אינטרנטיים..אחרי האינטרנט השיטה פירמטה את רגשותיי, ומאז היא נוטה לקשר את העובדות ברצפים של קירבה, אף שהרצפים האלה יכולים להיות מאולצים ותכופות מגוחכים".

אכן אחד הרגעים האלו הוא האופן בו המספר משווה את המציאות לגלישה באינטרנט. ההליכה היא בעצם כמו גלישה. הוא מקליק את עצמו רעיונית וקיומית ללא הרף, פותח מסך אחד ומכבה אחר, מנסה למצוא הקשרים ומשמעויות ורצפים, ובעצם מנסה למצוא במציאות קו לוגי רציף. הוא אולי יודע לאיזה אתר הוא מעוניין להגיע, והוא אולי מגיע אליו, בהתחלה או במהלך הדרך, אבל כל אותה העת הוא תחת מתקפת גירויים לא רצוניים.

סלבוי ז'יז'ק כתב על הנושא ב"ברוכים הבאים למדבר של הממשי", בהתייחסו לדור הקודם של המולטי-מציאות ותכניות הריאליטי, ולאנומליה שכל אלו יוצרות בתודעה שלנו; "גם אם התכניות האלה הן 'על אמת', האנשים המופיעים בהן עדיין משחקים - הם משחקים את עצמם. ההסתייגות הסטנדרטית ברומנים (הדמויות בספר זה הן פרי דמיונו של המחבר. כל דמיון בינן לבין אנשים מהחיים האמיתיים הוא מקרי בהחלט) תקפה גם לגבי המשתתפים בתכניות הריאליטי: מה שאנו רואים על המרקע הן דמויות בדויות, אפיל כשהן משחקות את עצמן ממש". מכאן שהדובר ברומן "שני העולמות שלי" נקלע לסיטואציה ז'יז'קית מרתקת, בה ניתן לתהות האם האינטרנט הוא רק העתק תזזיתי של המציאות, או שמא המציאות החלה להיראות ולהתנהל כמו גלישה.

הרומן של צ'חפק, לכאורה מתנהג לפי אי אילו מודלים של סיפור מסע - המסע החיצוני הוא רק אמתלה למסע הפנימי וכדומה, אבל זה לא באמת כך. זהו קודם כל תיאור של בדידות כבירה. הרי הסופר מגיע לפארק, וברגע של שיא דרמטי הפוך, הוא נואם אל מול הברבורים, הצבים והקרפיונים, לא כפארודיה אלגורית, או קומדיה, או התפרקות נפשית. מבחינה אינטלקטואלית זהו טיעון ללא מוצא; המספר כל הזמן נמצא בסיטואציה של תובנות, כי ככה זה כשהחיים, ובעיקר המוח, נמצאים במצב מתמיד של גלישה.

"שני העולמות שלי", מאת סרחיו צ'חפק, מספרדית: שוש נבון. הוצאת כרמל, סדרת אלדורדו, 128 עמ'.