בחרתי להיות אח, יש לי עתיד?

זמן קצר לאחר תחילת ההתנסות הקלינית המתקדמת, הארוכה והאחרונה ללימודים הארוכים, העמוסים והמתישים, וכשמבחן ההסמכה הממשלתי הולך ומתקרב, בדרך להפוך לאח מוסמך מן המניין, פרצה שביתת האחים והאחיות.

כשבחרתי ללמוד סיעוד ולהיות אח מוסמך, נתקלתי לצד תגובות תומכות ומפרגנות גם בשאלות כמו: למה אתה עושה את זה לעצמך? למה לבזבז כל כך הרבה זמן וכסף כדי ללמוד לעשות את מה שעושים המטפלים הזרים? למה לך לעבוד כל כך קשה מסביב לשעון מחוץ לבית בשביל המשכורת הזאת? אלו החיים שאתה רוצה? ומה יהיה כשיהיו לך משפחה וילדים? לא עדיף משפטים או היי-טק?

עוד בערוץ הדעות של ynet:

כיפה בכפייה. מבחן בר אילן / קובי פנחס

פוליטיקאית, לכי למטבח / ויטה קיירס

תפקיד האחות כבר מזמן לא מסתכם בהחלפת טיטולים, רחצת חולים ודאגה לכל צורכי היומיום הבסיסיים שלהם. מדובר במקצוע אקדמי מדהים ומעניין, שדורש המון ידע, סמכות, אחריות, מקצועיות, שיקול דעת, הכרת תרופות, זיהוי מצבים קליניים מצילי חיים וניהול טיפול כוללני. מקצוע אנושי שעוסק בבני אדם. לסיעוד חשיבות גדולה מאוד בכל הנוגע לליווי המטופל במצבי חולי ואף בסוף החיים. זה תפקיד שבסופו של יום קשה מביא איתו סיפוק אדיר. אתה יודע שעשית משהו בשביל מישהו. מקצוע שזו זכות גדולה להיות חלק ממנו ולעסוק בו. 

כמו רוב חבריי וחברותיי ללימודים, גם אני עובד בבית חולים על תקן סטודנט באחת ממחלקות האשפוז כחלק מהסגל, יחד עם צוות האחים והאחיות. עם החשיפה לעבודה במקצוע, גם אני חווה את העומסים הבלתי אפשריים והשחיקה האדירה: קבלת מאושפזים חדשים, טיפול והתמודדות עם מטופלים קיימים ובני משפחותיהם על כל השאלות, הדרישות, הטענות ולא פעם גם גילויי חוסר הסבלנות כלפי הצוות, שלא עומד בקצב. בקושי יש זמן להפסקת שירותים, כוס מים או לאכול משהו. ואיך אפשר? כאשר אחות אחת נדרשת לטפל ב-15-20 מטופלים, או במקרה של המחלקה שבה אני עובד, ב-6-7 מטופלים מורכבים מאוד, על כל תשומת הלב, המעקב, הטיפול התרופתי והניטור הקפדני הנדרש.

לדעת שעשית משהו בשביל מישהו. עידן סטרוביציק

וכמובן, יש את ההתעסקות הפחות נעימה עם הפרשות ונוזלי גוף, החלפות הטיטולים וריקון הקטטרים, רחצות, האכלות, שינויי תנוחה והעזרה שאנחנו מעניקים בצרכים הבסיסיים של מטופלים. לא פעם אנחנו גם מתמודדים עם מוות.

אי אפשר להתעלם מהדיבורים על אותם מספרים בתלוש השכר המאכזב, שלא תואם את רמת הידע, ההכשרה המקצועית, האחריות לחיי אדם, הקושי הפיזי והנפשי, העומס והשחיקה, השעות הלא-שגרתיות, המשמרות בלילות, בחגים ובשבתות, המשמרות הכפולות והנוספות. זה מה שצופן לי עתידי המקצועי.

בשיחות עם חבריי וחברותיי ללימודים עולות שאלות קשות. האם בחרנו במקצוע הנכון? מה בעצם אנחנו עושים כאן? האם כל מה שקורה סביב מקצוע הסיעוד בימים אלו באמת שווה את המאמץ וההשקעה האדירה בלימודים אינטנסיביים כל-כך? האם כניסה לתפקיד הדורש אחריות גדולה שכזו לבריאותם ולחייהם של אנשים באמת כדאית?

כדי שלא יברחו לחו"ל

אני כבר כאן, רגע לפני סיום, יודע היטב למה אני נכנס. נשארתי כי אני אוהב את מה שאני לומד, אוהב את העבודה, מאמין במה שאני עושה ומעריך מאוד את המקצוע ואת העובדים בו. כולנו חדורי מוטיבציה להשתלב במערכת. אבל מה הלאה?

מחאת האחיות. מאבק למען אינטרס לאומי (צילום: ירון ברנר)

מאבק האחים והאחיות לשיפור תנאי השכר, התגמול ההולם, ההכרה במקצוע הסיעוד כפרופסיה אקדמית לכל דבר ועניין ובעיקר - כמקצוע בעדיפות לאומית, שינוי תנאי התקינה במחלקות האשפוז ובקהילה ושיפור סביבת העבודה, שתהפוך לבטוחה יותר ולעמוסה ושוחקת פחות - הוא גם מאבקם של הסטודנטים לסיעוד. זה העתיד המקצועי של כולנו. זה אינטרס לאומי.

מענה של הממשלה על הדרישות האלמנטריות הללו ימשוך אנשים טובים ואיכותיים לבחור במקצוע הזה מלכתחילה. זה מה שיגרום לסטודנטים לסיעוד בתחילת דרכם לא לפרוש ממסלול הלימודים. זו הדרך להגדלת מספר הפונים ללמוד סיעוד. זו הדרך לשימור אחים ואחיות במקצוע, מבלי שיברחו מיד עם סיום הלימודים למדינות שבהן אפשר להתפרנס טוב יותר ולעבוד קשה פחות וגם להיות מוערכים על עבודתם.

כל אלו אולי לא יציבו את ישראל בראש רשימות ה-OECD (המדינות המפותחות), אבל בטווח הארוך, בהחלט יביאו לשיפור משמעותי בכוח האדם, מה שיביא לירידה בעומס, ויאפשרו טיפול נאות ויחס הולם למטופלים וצורכיהם בסביבת עבודה בטוחה יותר. לנו, הסטודנטים לסיעוד, חשוב לדעת שיש עתיד למקצוע החשוב הזה, על כל היבטיו, במערכת הבריאות הציבורית בישראל. כדי שנזכה לתגמול בצורה הולמת ותואמת יותר, לעבודה קצת פחות קשה ושוחקת וכדי שגם הסטודנטים שילמדו אחרינו יידעו כמה שווה אחות ויבטיחו מערכת בריאות ברמה גבוהה.

עידן סטרוביציק, סטודנט לסיעוד שנה אחרונה, עובד במחלקה להמטואונקולוגיה והשתלות מח עצם, מרכז דווידוף, בית החולים בילינסון.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il