הובסנו: העולם הפסיק להלחם במשבר האקלים

ועידת אקלים נוספת של האו"ם ננעלה בסוף השבוע האחרון בדוחה, קטאר, באיחור של 36 שעות כמעט. 195 המדינות שהשתתפו בה, חתמו על הסכם המכונה Doha Climate Gateway, שאמור היה להיות מענה חד והחלטי למשבר האקלים שכבר נמצא כאן, אך למעשה מהווה רק מתווה חיוור ולא מספק, המסמן שינוי תבוסתני בגישה - ממאבק במשבר, לפיצוי נזקים.  

• התחממות גלובלית? הזיהום מהתעשייה מתגבר
• הוריקן סנדי: שינויי אקלים או צירוף מקרים הרסני?
• למרות ההאטה הכלכלית - המסחר בפחמן בשיא
  

אחד הרגעים החזקים בוועידה היתה קריאתו של ראש המשלחת מהפיליפינים. "אם לא עכשיו, מתי? אם לא כאן, היכן? אם לא אנחנו – מי?", אמר. "מחיר הדמים של משבר האקלים עולה במהירות בעוד אנחנו מדברים פה באולם הכנסים" הוסיף בהתייחסו לסערת הטייפון הקשה שהשתוללה באותו זמן בארצו וגבתה את חייהם של מאות בני אדם.

עוד מרתון דיונים מעייף

בוועידה, שנפתחה ב-26 בנובמבר, השתתפו משלחות רשמיות מטעם המדינות לצד מאות ארגונים לא ממשלתיים אחרים מכל העולם. אלה הגיעו לוועידה לכמה מטרות:

• להבטיח המשך לפרוטוקול קיוטו שתוקפו יפוג בסוף החודש.
  

• להגביר את המחויבות של המדינות להפחתת פליטות גזי חממה, לאור ההתדרדרות המהירה של שינויי האקלים, התחזיות השחורות של המדע, ותצפיות בשטח על שינויי אקלים בהתהוות.
  

• להבטיח את העברת הכספים והסיוע הנדרש למדינות מתפתחות להתמודד עם משבר האקלים, זאת במטרה לצמצם את פליטות גזי החממה, אך גם להיערך לנזקים הצפויים, כדי שניתן יהיה להתמודד איתם בקלות רבה יותר כאשר יגיעו.
  

אלה היו המטרות המוצהרות, אלא שכפי שתמיד מתרחש בזירות פוליטיות - יש אינטרסים חבויים רבים, וגם לא כל כך חבויים. כך למשל, מדינות הנפט שדואגות שהכנסתם מייצוא נפט תיפגע, או מדינות מזרח אירופה, שכמעט פוצצו את ההסכם ברגע האחרון כי דרשו פיצויים על קרדיט פחמן, לאחר שהתעשיות שהיו תלויות בהן בזמן חתימת קיוטו (1997) התפרקו מזמן ואינן.

לצד אלה קיים כמובן המאבק העיקש בין ארה"ב, אוסטרליה, ניו זילנד, קנדה ויפן, שאחראיות על מרבית הנזקים אך אינן מוכנות לשנות את דרכן ולהתחייב על הקטנת גזי החממה. במקום זאת, הן דורשות ממדינות מתפתחות ששואפות להגיע לאותה רמת החיים, כמו סין, הודו, ברזיל ואחרות - להתייעל ולצמצם.

המזהמות הגדולות שוב בחוץ

ובכל זאת, יש כמה נקודות חשובות שייזכרו מהוועידה בדוחא. הראשונה היא ההסכמה שהושגה ברגע האחרון בדבר המשך פרוטוקול קיוטו, עד לכניסה לתוקף של ההסכם הבא - שאמור להתגבש עד 2015, ולהכנס לתוקף עד 2020. מצד שני, ההסכם אינו כולל את ארה"ב, קנדה ומזהמות גדולות אחרות. בנוסף, עדיין לא הושגה כל הסכמה לגבי שיפור והאחדת הדיווח והפיקוח על מה שמדינות מצהירות שעשו במטרה להפחית גזי חממה.

נקודה שנייה שתיזכר מהוועידה, היא הצהרה היסטורית שניתנה בנושא "אבדן ונזקים" - בפעם הראשונה מתייחס ההסכם לכך שיש לפצות מדינות מתפתחות עניות על נזקים ואבדן שייגרם להם כתוצאה ממשבר האקלים. למעשה, יש בכך לקיחת אחריות של העולם הראשון על גרימת הנזק למדינות המתפתחות, שלא הצליחו עדיין להנות מפירות הפיתוח המודרני, אבל כבר סובלות מהמחיר הכבד שלו.

עם זאת, ההצהרה גורסת שיוקם "מנגנון בינלאומי" להבטיח את הפיצוי הזה. איזה מנגנון, איך הוא יעבוד ומניין יגיע הכסף ואיך יחולק? את זה נגלה אולי בפרק הבא. בד בבד, בעצם העיסוק בנושא, יש סימן לתבוסת המאמץ הגלובלי לצמצם את משבר האקלים, שעמד במרכז האמנה המקורית אי שם לפני יותר מ-20 שנה. בדרך התחלנו לדבר יותר ויותר על הערכות להשלכות העתידיות של המשבר ועל בניית חוסן, ועכשיו מדברים על פיצוי נזקים. 

הזוית המקומית

המשלחת הישראלית נעדרה מהשיחות, למעט נציגות ממשרד החוץ ונציגה יחידה של ארגוני הסביבה. זה לא פוטר אותם ואותנו מאחריות לפעול בשיא המרץ לקידום הנושא בארץ. אז לפני שמתחילים לדבר פה על פיצויי נזקים, עוד לא מאוחר להפחית את גזי החממה הנפלטים לנפש, שעומדים על יותר מ-10 טון לאדם בשנה, ולבנות את החוסן האזרחי והתשתיתי הנדרש אל מול שינויי האקלים שיגיעו אלינו.

מאיה גבעון כותרת בבלוג "אקלים ישראלי " של "חיים וסביבה", העוסק בנושאי קיימות ואקלים בארץ ובעולם