תקדים: אין לחייב עובד לפרוש אוטומטית בגיל 67
עובדת אוניברסיטת בר אילן ביקשה להמשיך בעבודתה לאחר גיל הפרישה, אך בקשתה נדחתה. בית הדין הארצי לעבודה קבע: "המעסיק מחויב לשקול את בקשת העובד בכובד ראש תוך שקילת הגורמים הרלוונטים ובהם מצבו האישי". בר אילן תפצה את העובדת ב-50 אלף שקל בגין דחיית בקשתה על הסף
פסיקה תקדימית: בית הדין הארצי לעבודה
הורה לאוניברסיטת בר אילן לפצות עובדת ב-50 אלף שקל בגין דחייה על הסף של בקשתה להמשיך לעבוד לאחר גיל הפרישה. "בקביעת סכום הפיצוי לקחנו בחשבון גם את אופייה התקדימי של קביעתנו", נכתב בפסק הדין.
עוד בעבודה ועולם המשפט
- הוציא עובדים לגיבוש - וישלם על כך ביטוח לאומי סטימצקי תפצה אם טרייה שקוצצה משרתה
- תביעה: לא קיבל דמי אבטלה בגלל אופציות בחברה
עובדת באוניברסיטה שהגיעה לגיל 67 פנתה להנהלת האוניברסיטה וביקשה להמשיך לעבוד, אך נענתה בשלילה. תביעה שהגישה העובדת לבית הדין האיזורי נדחתה, ועל כך הגישה יחד עם שלוש עמותות הפועלות לקידום זכויות הזקנים בישראל, ערעור.
העובדת והעמותות טענו כי דחיית הבקשה רק בשל קיומו של גיל פרישה ביולוגי אחיד, מבלי להתייחס לנסיבות הקונקרטיות ולגורמים אישיים של העובד, מהווה אפליה אסורה מטעמי גיל, וכן פגיעה קשה בזכויות החוקתיות לשוויון ולחופש העיסוק.
עוד נטען, כי אנשים רבים בשכבת גיל זו נגררים למצבי עוני בשל הוצאתם משוק העבודה, בפרט כאשר טרם הצליחו לצבור זכויות פנסיוניות מלאות. בנוסף נטען, כי למרות שבאוניברסיטה קיים נוהל המאפשר העסקת עובדים לאחר גיל פרישה, הפעלתו במקרה זה כלל לא נשקלה.
האוניברסיטה טענה, כי החוק מעניק לה שיקול דעת בלעדי לחייב עובד לפרוש מעבודתו עם הגיעו לגיל הפרישה, וכי הוא חוקק לתכלית ראויה, שהינה לתת לעובד לנוח לעת זקנה ובמקביל לאפשר למעסיק לרענן את מצבת העובדים שלו. בנוסף נטען, כי ככלל, לא נוהגת האוניברסיטה להעסיק עובדים לאחר גיל הפרישה, וזאת בשל מצוקה תקציבית.
לכל עובד זכות לבקש לעבוד אחרי גיל 67
בית הדין הארצי לעבודה (הנשיאה נילי ארד, השופטת עפרה ורבנר והשופטת סיגל דוידוב) הכיר בקיומה של אפליית עובדים בשכבת גיל הפרישה וקבע, כי לעובדים נתונה הזכות לבקש מהמעסיק להמשיך לעבוד אף לאחר גיל הפרישה ואילו המעסיק מחויב לשקול את בקשת העובד בכובד ראש תוך שקילת הגורמים הרלוונטים ובהם מצבו האישי. חובה זו, כך נקבע, נובעת מחובת ההגינות ותום הלב בהן חב מעסיק כלפי עובדו.
בנסיבות המקרה, נקבע כי על האוניברסיטה הייתה מוטלת החובה לשקול לעומק את בקשת המערערת, בעיקר לאור הנוהל הקיים באוניברסיטת בר אילן, המאפשר המשך העסקה גם לאחר גיל הפרישה ומשלא פעלה כן, נפל פגם ממשי בהתנהלותה.
לפיכך נפסק כי בר אילן תשלם למערערת פיצוי בסך של 50 אלף שקל וכן תישא בהוצאות המערערות בשתי הערכאות, בסך של 7,500 שקל.
עו"ד אבי סלמן ממשרד עורכי דין סלמן-אלון העוסק בדיני עבודה מגיב: "בפסק דין חשוב ומעמיק, קיבל בית הדין הארצי לעבודה את ערעור העובדת בחלקו, זאת לאחר שבית הדין האזורי לעבודה דחה את תביעתה בהסתמך על הפסיקה הרווחת בנושא, לפיה פרישת כפוייה בגיל הפרישה הקבוע בחוק לא תיחשב אפליה פסולה".
"יש להדגיש, כי בית הדין הארצי העניק משקל בהחלטתו לעובדת קיומו של נוהל פרישה ספציפי באוניברסיטה, לפיו יש לאפשר, במקרים מסויימים, להאריך את ההעסקה לאחר גיל הפרישה".
"מעניין יהיה לראות את פסיקת בג"ץ בעניין ככל שיידרש לדון בסוגיה, לרבות לעניין חוקיות קביעת גיל פרישה אחיד סטאטוטורי בחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004."
ב"כ המערערות: עו"ד כרמית שי
ב"כ המשיבה: : עו"ד דרור פרנקל, עו"ד דורית יוסף
לפסק הדין ליבי וינברגר ואח' נ' אוניברסיטת בר אילן
לקריאת פסק הדין
לאתר המשפט הישראלי "פסקדין"
לפנייה לכתב/ת 
נשיאת ביה"ד לעבודה השופטת נילי ארד
צילום: נועם מושקוביץ
מומלצים
