"The Voice 2": עוד מופע של שיא הרגש

"הכל בסדר, מאמי'לה", אומרת שרית חדד בטון הכי אמהי שאפשר, ועוטפת את אנאל באהבה גדולה. ההתפרקות לא קשורה בהכרח למה שראינו על המסך - דמות מלאכית שכזו, בלונד תכול עיניים ומבט של פיה מבוהלת - אלא לעצם המעמד: בעונה הראשונה שלה הצליחה "The Voice" להפוך למוצר טלוויזיוני שכל אחד מכיר, מבין ומנתח. ועכשיו אנאל עומדת מול ההצלחה הגדולה הזאת, רוצה להפוך אותה לשלה. אולי זו הפעם הראשונה שהיא שרה מול חבורה מקצועית, והיא כל כך רוצה את זה ונאחזת בהזדמנות שאי אפשר שלא לדמוע ולרעוד, להתרגש ולייבב קצת כשרואים את הכורסה המסתובבת הראשונה. רגע - לא כולם מסתובבים? מה יש, לא נאה להם?

עוד The Voice בערוץ הטלוויזיה של ynet:

כסאות מוזיקלים: בוגרי The Voice נפגשים

גיל עופרים: "כבר שנים שלא שמעתי מאסתר"

סילבסטר עם מרסדס, חנוכה עם "The Voice"

ואנחנו, הרי אנחנו רק בני אדם. שלא נבכה עם אנאל? שלא נגיד, "איזה מאמי"? מה, אין לנו לב? והוא לא פועם בחוזקה כשלחבורת השופטים מצטרפים גם שלומי ברכה וגם יובל בנאי - או בלשונו של מיכאל אלוני, המנחה ועדיין החוליה החלשה: "היישר ממשינה!". והכל בסדר, גם אחרי שרמי קלינשטיין והגומות שלו נפרדו מאיתנו: חסרונו לא הורגש. ומעניין יהיה לראות ולשמוע ויכוחים בין ברכה לבנאי בהמשך הדרך. כי הרי למרות שיש להם קול אחד ויחיד - לא יתכן שטעמם המוזיקלי זהה.

העונה השנייה של "The Voice". סיפורים עצובים, ביצועים חזקים(צילום: ינאי יחיאל)

"The Voice" היא מקרה של התאזרחות מאוד מוצלחת לפורמט זר, ותוכנית שהציבה סטנדרטים חדשים בתעשיית הכוכבות המזמרת. בשונה מאוד מ"כוכב נולד" היא לא מחוייבת ללשון העברית או לנכסי צאן הברזל של הזמר המקומי, או להתעלל קצת במועמדים. עיניה נשואות אל העולם, ובהתאם גם הפעם שרו באנגלית. לא תמיד דייקו בהיגוי. בתוכנית שמשאביה נראים עצומים ויומרתה להתמקצעות כדי להתבדל מהמתחרה, רצוי ללמד את השרים בשפות זרות מה הם אומרים, לא רק איך הם נשמעים.

ואיך הם מתפרשים? כאן כבר פועלת מכונת העריכה המשומנת היטב, שמתחילה בליהוקים מופתיים ממש. כדי להגיע ל-"The Voice" בעונה הזאת ובאלה שאחריה, יש להצטייד לא רק בקול ענק ועמוק משל קתלין רייטר, זוכת העונה הראשונה. צריך גם סיפור, רצוי רע.

אז הנה עתליה פירס, עלמה נאה מכת הכושים העבריים בדימונה שמדווחת על 18 אחיה ואחיותיה ולא כל כך נזכרת בשמות של כולם. והנה דנה מגן יבנה, רק בת 18 ונוסעת מתמידה על אלונקות לחדר ניתוח. קיצור קיבה, כריתת עודפי עור, משהו בחזה. ומי שיש לה רק שמונה אחים ואחיות מגלה שהתשיעי, שהיה ילד מואר, מת - אבל בבית "מרגישים אותו כאילו היה קיים".

שלומי ברכה ויובל בנאי. היישר ממשינה(צילום: ינאי יחיאל)

ואם לא די בזה כדי להרטיב את הטישו ולהרחיב את הלב ברצון לחבק את האנשים הצעירים הללו, יש גם מבנה עלילתי מטריד כאילו הטרגדיה ולא הכישרון הם שמולידים אמן מבצע צעיר ומבטיח. קחו למשל את דיאנה שגדלה עם אבא, כי אמא נטשה כשהתינוקת שלה, רכה ונזקקת, היתה רק בת שנה וחצי. אבא נפלא, אבל הגעגועים לאמא דחפו את דיאנה ליצור שיר ראשון בגיל שמונה. כן, היא שרה אותו. מה חשבתם, יוותרו לה?

דנה מגן יבנה שרה לאנשים במקלחת כי לא האמינה בעצמה לפני שעמדה מול גב הכורסה של שרית חדד, אביב גפן, שלומי שבת בתפקיד האב הטוב ובנאי וברכה, שעדיין לא יודעים איך נוח להם לשבת בעמדה הזאת. היא היתה זו שאמרה את המשפט הכואב של הפרק הזה: "כשאני שרה אני מרגישה שאני צועקת את מה שאני לא יכולה להגיד".

אבל כולן צועקות. אם יהיה מקום למועמדות עם ילדות מאושרת ומשפחה תומכת ענקית, הלא גם הן יזעקו עד לב השמיים ויזייפו סבל. והעלם היחיד שהופיע בסלסולים מופתיים ואפיגוניים לגמרי? גם הוא צועק. ברור שזמרים לא אמורים לשמור על זכות השתיקה, אבל האם באמת חובה לפתוח מבערים בכל הכוח? הרי

השופטים כבר לא מתרשמים מהכוח, הם מחפשים איכות: קצת יותר שקט לא יזיק, שירים פחות בומבסטיים ופחות רבי מכר ויותר ישראלים גם הם לא יזיקו, ובכלל - אישיות זה דבר לא רע עבור כל אדם, כל שכן אמן מבצע.

ההצלחה הגדולה של "The Voice ישראל" טמונה ביכולת להתעלם מכל זה, להתעלף מהרף הגבוה שההפקה הציבה למועמדים, לזמזם את רבי המכר ולסכם שהיה מקסים. האמת, נכון. רק אנשים חסרי לב לא יבינו זאת.