"מדינה ככל המדינות, אך אין מקום כמוה בעולם"

אילן כהן, יליד פרובידנס, רוד איילנד, לקח חלק בתכנית "עמיתי הוראה" של פרויקט מסע המשותף לסוכנות  היהודית וממשלת ישראל. במסגרת התכנית מגיעים צעירים דוברי אנגלית לשנה בישראל בה הם מלמדים אנגלית בבתי ספר ברחבי הארץ.

מדינת ישראל היא מקום דינמי ומגוון מדי כדי להבין אותו ממרחק. החוויה של כל אחד בישראל שונה בהתבסס על האדם שהוא והיכן הוא מבלה את זמנו בישראל. כשיש כל כך הרבה דברים לראות ולהבין, אני יכול רק לדבר על החוויה שלי בישראל, שהייתה עמוקה ומורכבת בפני עצמה.

עבורי ישראל היא במקביל מודרנית ועתיקה, יש בה נוחות ואי נוחות. ישראל מכילה יופי רב אך יש לה גם פרצוף מכוער. זו מדינה יהודית ובו בזמן היא הטרוגנית מאוד. זהו מקום מלא בסתירות - מדינה ככל שאר המדינות, אך אין מקום כמוה בעולם.

כיליד בוסטון לאב ישראלי ואמא אמריקאית, גדלתי בבית ישראלי - אמריקאי בו דיברו אנגלית ועברית. בחרתי לבוא לישראל בתכנית של פרויקט "מסע" הנקראת: "עמיתי הוראה" בשאיפה להתחבר מחדש לבית הישן שלי, ולהתקדם בלימודי הערבית שלי.  

מעט אחרי שנולדתי, עברנו לקיבוץ אלונים בישראל, היכן שמשפחתו של אבי חיה. כשהייתי בן שלוש עברנו חזרה לארה"ב. מלבד הנוכחות של התרבות הישראלית שנותרה תמיד בבית, אחי ואני בילינו קיצים שלמים עם הסבים בישראל.

כנכד לאיש מוסד ובן לקיבוצניקים, גדלתי כישראלים רבים בפרדוקס מוזר: חילוני מאוד אך ללא ספק יהודי וציוני. בחיי באמריקה, חסרה לי ישראל שהכרתי כבית והתגעגעתי לחברי ולמשפחתי.

אך למרות העברית השוטפת שלי וה"בית הרחק מהבית" בקיבוץ, הייתי מודע לכך שאני יודע מעט מאוד על מה זה באמת לחיות בישראל באופן מלא, ושאני כמעט אינני יודע דבר על החיים מחוץ לקיבוץ. ראיתי בכך חור בזהות הישראלית שלי. ידעתי שאהיה חייב לחזור לישראל לפרק זמן משמעותי עם ברצוני להשלים עם הדילמה הזו.

בקולג', החלטתי ללמוד ערבית. מקור ההשראה הראשוני שלי היה סבא שלי, שגדל כדובר ערבית ברחובות ירושלים בשנות העשרים והשלושים. הוא השתמש בכישוריו כדי לבנות קריירה אגדית בתחום הביטחוני, מתקופת המחתרות לפני הקמת המדינה ועד ריגול בינלאומי במוסד ולאחריהן עבודות בילוש וחקירה במזרח ירושלים ובשומרון.

במהלך לימודי, העניין שלי בערבית הפך לאהבה לשפה והערכה לתרבות. החלטתי ללמוד תקופה במצרים והתמקד בלימודי היסטוריה של המזרח התיכון.

כפי שיכול להעיד כל מי שלמד שפה שנייה, אין דרך טובה יותר ללמוד שפה מאשר להטמיע את עצמך בה אך לצערי אין זה פשוט ליהודי אמריקאי-ישראלי לבקר במדינות ערב. כך שישראל, עם המיעוט הערבי שבה, נראתה לי כאלטרנטיבה נוחה.

כבוגר טרי של אוניברסיטה פרטית לאמנות, האמצעים הכלכליים שלי היו מוגבלים וכך גם כישוריי המקצועיים. פרויקט "מסע" הציע לי הכשרה מקצועית בהוראה, שנה שלמה של חוויה, כרטיס טיסה, טיולים מאורגנים ברחבי ישראל ומגורים וכל זה למעשה כמעט בחינם.

אחרי עשרה חודשים בישראל השגתי כמעט את כל מה שרציתי להשיג בחוויה מסוג זה וגיליתי כל כך הרבה יותר. הרגשתי הרבה יותר בבית מאשר יכולתי לדמיין. העברית החלודה שלי התחדדה במהירות וגם הערבית שלי השתפרה פלאים. במקביל, למדתי להכיר את ישראל שמחוץ לקיבוץ.

רמלה, אהובתי

רמלה הייתה מיקום מושלם וחשפה אותי לישראל מאוד שונה אך אותנטית יותר משהכרתי. מצאתי את עצמי מרגיש אפילו יותר בבית מאשר ציפיתי ובאחד המקומות היותר שונים מהקיבוץ שיש לישראל להציע.

התנדבתי בערך 25 שעות בשבוע כשאני מנסה לפצל את זמני בין האוכלוסיות השונות של רמלה. לימדתי אנגלית בשכונות קשות, בהן רוב הילדים באים ממשפחות עם רקע צנוע. לימדתי בבית ספר יסודי חילוני שמרבית תלמידיו באים ממשפחות עולים מסורתיות ממקומות כמו אתיופיה, בריה"מ לשעבר וצפון אפריקה.

מצאתי עצמי מוקף ביהדות מסורתית יותר מזו שהכרתי וכך למדתי רבות על התרבות שלי עצמי והמורשת הדתית שלי.

לימדתי גם בתיכון ערבי ומרכז קהילתי. נדהמתי לגלות כמה מופרדות האוכלוסיות היהודיות והערביות זו מזו, אפילו בעיר מעורבת וקטנה בה כולם שכנים. היה לי מרתק לגלות גם את הפערים האתניים, הדתיים והתרבותיים שקיימים אפילו בתוך שתי האוכלוסיות האלה.

בקרב האוכלוסייה היהודית היה פיצול בין החילונים והדתיים ובין העולים שהגיעו ממקומות

 שונים בעולם. בקרב האוכלוסייה הערבית היה פיצול בין הנוצרים והמוסלמים ובין תושבי העיר לאנשי הכפר והבדואים.

מה שהיה משותף לכל תת הקבוצות הללו היה הגאווה שלהן והמחויבות שלהן לקהילה ברמלה בשלמותה, והחמימות והפתיחות שהם הראו לי במהלך עשרת החודשים שגרתי שם.

בתחילת התכנית חיפשתי ומצאתי משפחה מאמצת ערבית שקבלה אותי ברמה של אמון וחום שלא יכולתי לדמיין. לא יכולתי לצפות שעם האמונות החילוניות שלי ומשפחה מארחת ערבית-נוצרית, אוכל להרגיש יותר מחובר ליהדות מאי פעם.

בחלק של העולם שידוע בקונפליקט והאלימות שבו, בעיר שידועה במתחים האתניים והסוציו אקונומיים שלה, אני מצאתי קבלת פנים שלא תאמן ומסורת של דו קיום, אמנם לא מושלמת אך מאוד אמתית ומושרשת.

לאחר סיום התכנית בחר אילן, היום בן 24, לחזור לרמלה ולעבוד כמורה לאנגלית באופן מלא.