ירושלים קטעים סביב לה

בשבוע הבא, במסגרת "חמשושלים", ייערכו ברחבי ירושלים אירועי תרבות מגוונים. בידי עבדכם הנאמן הופקד תיק הקומדיה - ולכבוד זאת נקיים בסינמטק בעיר מפגש מיוחד של מועדון הסרט המופרע, ובו ננסה לפענח הומור ירושלמי מהו - ואיך הצליחו הקומיקאים ילידי העיר להפיץ את טעמו המיוחד ברחבי הארץ.

בדומה להומור היהודי, ההומור הירושלמי תמיד צמח מתוך ניגודים: חדש לעומת ישן, ערבים לעומת יהודים, דתיים לעומת חילונים, אשכנזים לעומת מזרחים, עניים לעומת עשירים, וכמובן - ירושלמים לעומת תל אביבים.

כדי שתומצא הקומדיה הירושלמית על מסכי הקולנוע והטלוויזיה, תחילה צריך היה להמציא את הקולנוע. אם נחטט בהיסטוריה של המסך הגדול נגלה שאחד הסרטים הראשונים בעולם, קטע קצר מ-1897 - רק חודשים ספורים אחרי המצאת מצלמת הקולנוע - צולם בירושלים. האחים לומייר הפריזאים החליטו לקחת את המצאתם החדשנית למקומות מעניינים באירופה ובסביבתה, וכך נולד התיעוד הנע הראשון של אנשים זזים בעיר הקודש.

הסרטון הקצר מצולם מנקודת המבט של רכבת שעוזבת את התחנה בירושלים, ובמהלכו היא חולפת על פני כמה אירופאים ואז על פני ערבים ויהודים. חוץ מתחנת הרכבת שניצבת שלמה, הכל מסביב נראה הרוס ומוזנח. כבר כאן אפשר לראות את הניגודים בין ה"שחקנים" בסרט.

אם כן, כבר אז נולד הדימוי הקולנועי של ירושלים העתיקה הנטועה באמצע השממה, ונראה שהוא לא השתנה עד עצם היום הזה. מאז נהנית הקומדיה העולמית להשתמש בירושלים כעיר קסומה בסוף העולם. קבוצת הקומיקאים הפרועה של "מונטי פייתון" החליטה למקם בעיר את אירועי סרטם השני, "בריאן כוכב עליון". הם חקרו את התקופה (טרי ג'ונס ומייקל פיילין למדו היסטוריה באוניברסיטת אוקספורד) וכך נולד המערכון שצוחק על הפלגים השונים בקרב המורדים היהודים.

אמנם מדובר בירושלים של לפני 2,000 שנה, אבל נראה שגם קומיקאים בני ימינו חושבים שהעיר לא התקדמה הרבה מאז. הוכחה לכך תמצאו בסדרה "משפחת סימפסון": בפרק ששודר בעונה ה-21 (מס' 457, אבל מי סופר), טסה המשפחה הצהובה לישראל ומבקרת בירושלים העתיקה. את מדריך הטיולים שלהם בארץ מגלם סשה ברון כהן, שצוחק על החוצפה הישראלית.

כצפוי, בארט סימפסון ממהר לשלוף פתקים מהכותל וללעוג להם. כשהוא נוסע בסקייטבורד שלו מעל לאבני הכותל אנחנו, כישראלים, מתחילים לפקפק באמינות הפרק, וכשהומר סימפסון יוצא משערי העיר העתיקה ובחוץ מחכה לו מדבר ובו גמל אחד בודד - אנחנו מבינים שהאמריקנים לא באמת שמעו על יוזמתו של משה מונטיפיורי להוציא אותנו מהחומות.

ירושלים גם הצמיחה קומיקאים אהובים. שייקה אופיר נולד בשכונת אבן יהושע, ליד מאה שערים. ילדותו של אופיר ממחישה כיצד הניגודים בירושלים יכולים לשנות את חייו של אדם: הוא נולד בשם ישעיה גולדשטיין, ולמרות שהיה מאה אחוז אשכנזי - שובץ בכיתה שבה כולם מלבדו היו ספרדים. גולדשטיין הצעיר, כבר אז חקיין מחונן, אימץ את המבטא שכלל את ה-ח' וה-ע' של הילדים האחרים, כדי לא להיות שונה מחבריו.

המבטא הפך לחלק מאישיותו: לפעמים חזר הביתה ושכח להפסיק לדבר בהגייה המזרחית. בהמשך השתמש אופיר באותו מבטא לצירת שלל דמויות שונות, המפורסמת שבהן היא זו של השוטר אזולאי. גם הדמויות הירושלמיות שנצרבו בזיכרונו שולבו ביצירותיו. המערכון ה"ירושלמי" ביותר שלו הוא "ציונה והעין המקולקלת", שעוסק בדוקטור אברהם אלברט טיכו, רופא שהקים מרפאה בביתו שברחוב הנביאים ושמה יצא למרחוק. אשתו, אנה תיכו, היתה ציירת. לאחר מותם, כשביתם הפך למוזאון, צילם שייקה אופיר גרסה חדשה לאותו מערכון קלאסי, בבית ההיסטורי.

ואיך אפשר בלי יוסי בנאי, יליד שכונת מחנה יהודה, שידע לשלב את ירושלמיותו בכתיבה וגם על הבמה. הוא ושייקה אופיר היו שותפים לעיצוב שלישיית הגשש החיוור, והשפה ה"גששית" המפורסמת אף היא "ירושלמית" במקרים רבים. השימוש בניגון ובתחביר שאפיינו את הספרדים הירושלמים חוזר שוב ושוב במערכוניהם.

אחד המפורסמים שבהם הוא המערכון "שבת שלום" ("תשאל את לונה אשתי, עדה, חלמנו", "חן חן כן או חן חן לא? - חן חן אחר כך"), שמספר על חכם מרדכי (פולי) ואיזק (גברי) שמגיעים לומר שבת שלום למיסייה לוי (שייקה). המערכון מתובל גם במשפטים בלאדינו, שפה ששלטו בה יוצאי ספרד.

בכישרונו ידע בנאי להבליט את ה"אנחנו" וה"הם". באחת הגרסאות הרבות לשיר "נשים נשים" הוא מספר: "יש לי חבר קוראים אותו צ'יריפופ, הוא מומחה לנשים. אני לא עושה צעד בלי להתייעץ איתו. יום אחד נסענו למסיבה בירושלים ולפני זה צ'יריפופ עצר ואמר לי תקשיב טוב, ירושלמיות הן לא תל אביביות. ירושלמיות - אם אתה מתקרב אליהן מהר מדי, הן בורחות. זה נשאר להן מתקופת המצור".

יהורם גאון תמיד היה מזוהה עם העיר, במיוחד אחרי צאת סרטו "אני ירושלמי" ב-1971 - סרט שכולו געגועים לעיר הולדתו. גאון הוא גם קומיקאי נפלא,

ובפרק האחרון בסדרה המיתולוגית "קרובים קרובים" הוא מתהפנט וחוזר להיות ילד בן 6 בשם "יורמי". בין בדיחה לבדיחה, מצייר המבוגר שחזר להיות ילד תמונה של ילדות בירושלים בימי המנדט הבריטי.

תעשיית הקולנוע הישראלית התמקמה לה - לפחות מבחינה טכנית ותכנית - בתל אביב. סרטים כמו "צ'רלי וחצי", "קזבלן" ושלוש מתוך חמש הקומדיות של אפרים קישון, צולמו והתרחשו בתל אביב-יפו. אולם זאב רווח, יליד מרוקו שבילה חלק גדול מילדותו בירושלים, החליט לקחת את סרטו הראשון כבמאי דווקא אל שוק מחנה יהודה. הסצנה הבאה מתוך "רק היום" מתרחשת בירושלים ומשחק בה יעקב בנאי, שגדל באותה שכונה.

מתוך הסרט "רק היום" של זאב רווח (באדיבות סרטי "יונייטד קינג")

על השפה הירושלמית, על המעשיות וכמובן על הבדיחות, תוכלו לשמוע במפגש "הומור ירושלמי" של מועדון הסרט המופרע, ובסיומו יוקרנו שני פרקים נבחרים מתוך הסדרה הקומית "עבודה ערבית", בהם גיבור הסדרה אמג'ד מגלה שלחץ המים בברזים בשכונות היהודיות בירושלים חזק יותר מאשר אצלו בבית. בעקבות תלונותיו הוא מקבל צו להריסת ביתו, מה שגורם לו להגשים חלום ולעבור לגור עם משפחתו בין תושביה היהודים של העיר. שבת שלום.