לוחמים עם ידיים קשורות
הוראות הפתיחה באש הופכות למחמירות יותר ונותנות פחות מענה להתפרעויות. הגיבוי והסובלנות מצד הדרגים הבכירים בצבא, התקשורת והעם הולכת ופוחתת. אל תפקירו את החיילים
בתור תושב יהודה ושומרון, ראיתי מקרוב את התקופה הקשה של האינתיפאדה השנייה. ירי על הצירים, חדירות ליישובים, פיגועים יצירתיים וקטלניים פרי מוחם הקודח של המחבלים שגרו רק כמה קילומטרים מביתי. כשצה"ל יצא ל"חומת מגן", מסוקי קרב באוויר ושיירות של מובילי טנקים על הכבישים היו מחזה תדיר. בתור נער, הייתי מלא הערצה כלפי החיילים הללו, שנלחמים כדי שאני אוכל לחיות בשקט. ידעתי שכשיומי יגיע, גם אני אתגייס לקרבי.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
היום זאת זועבי, מחר ישתיקו אותך / סמי אל-עלי
לשנות גישה כלפי הרשעות השווא בישראל / אפרת פינק
הוראות ללוחם-על
כשהגיע יום הגיוס שובצתי בחטיבת חי"ר. סיימתי תקופת הכשרה אינטנסיבית ומלאת אתגרים, שייעדה אותי ללוחמה מול כל אויב רלוונטי, מצבא זר ועד למחבלים בודדים המסתתרים בתוך אוכלוסייה אזרחית. בסוף ההכשרה, הגעתי לאחד הקווים ביו"ש חדור שליחות ומוטיבציה. עמדתי במחסומים, עצרתי מחבלים מתאבדים וגם פלסטינים שניהלו תשתיות טרור. הרגשתי שאני עושה עבודה חשובה.
כשנתיים לאחר מכן חזרתי לקו נוסף ביו"ש, הפעם אחרי קורס קצינים, כמפקד מחלקה. מאז הקו הראשון שלי ב-2008, הוחמרו מאוד הוראות הפתיחה באש. אם ב-2008 נחשב כל אדם עם בקבוק תבערה ליד הציר לסכנת חיים, שנתיים אחר כך - בעקבות יותר מדי מקרים של לוחמים עם אצבע קלה מדי על ההדק - הוחמרו ההוראות כך שמותר לירות לזורק הבקבוק ברגליים אך ורק אם הבקת"ב דולק והזורק עומד לפגוע ברכב שנוסע על הציר. רק לוחם-על מסוגל לעשות אבחנות שכאלה בעודו רץ בהרים עם ציוד כבד וצריך לפגוע במטרה קטנה ממרחק של 50 מטרים. נגד זורקי אבנים הייתה הוראה שלא לירות. כל הפלוגה קיבלה על עצמה את ההוראות הללו בהבנה, אך התסכול החל לצוף באחת ההפגנות הקבועות של יום שבת.
בכל שבת נערכנו בכוחות גדולים נגד כ-15 מפגינים שיצאו מהכפר הסמוך לעבר היישוב היהודי. ההוראות היו פשוטות - יש להיערך בתצפיות, לבלום את המפגינים, ולא ליצור תמונות שיש בהן פרובוקציה תקשורתית. נוצר מצב אבסורדי שבו פעם בשבוע הייתי עומד עם החיילים שלי מול כ-15 מפגינים שיידו עלינו אבנים. לא יכולנו לרדוף אחריהם ולתפוס אותם. אנחנו לבושים בכ-20 ק"ג של ציוד. לא יכולנו לירות לעברם אמצעים לפיזור הפגנות, כגון כדורי גומי או רימוני גז, מכיוון שהדבר היה רק מלבה את היצרים. עמדנו והבטנו בהם זורקים עלינו אבנים, עד שהם השתעממו והלכו הביתה. אחרי ההפגנות הללו התחלתי לקבל גלי מרמור מהחיילים: האם בשביל זה התגייסנו לקרבי? אנחנו לוחמים, מטרתנו להילחם, לירות, לכבוש, לא לעמוד בחוסר מעש מול ערבים שזורקים עלינו אבנים.
שלושה מג"בניקים - והמפגינים בורחים
בתור קצין לוחם המשרת בשטחים, הסמכויות שלי על הנייר היו נרחבות - היכולת לעצור כל אדם שמאיים על ביטחון האזרחים, תוך שימוש בכוח פיזי סביר לצורך המעצר. בפועל כל שימוש באמצעי לפיזור הפגנות (אלפ"ה) או מעצר חשוד היה טעון אישור של רמה ממונה, אישור שלא תמיד היה ניתן. לעומתנו עמדו לוחמי מג"ב, בעלי תעודת השוטר. המג"בניקים התמחו בשימוש באלפ"ה, והיו בעלי סמכות לעצור כל אדם ולעכב אותו. נוצר מצב הזוי שכשמחלקת חי"ר עמדה מול מפגינים, המפגינים זרקו עליה אבנים, וכשהגיח ג'יפ של מג"ב עם שלושה מג"בניקים בלבד, המפגינים נסו על נפשם. הם ידעו שמאיתנו אין ממה לפחד - אנחנו רק נעמוד מולם ונחכה שיילכו. המג"בניקים הם אלו שלא יבחלו בכוח פיזי כדי לעצור אותם, ויעכבו אותם לכמה שעות בתא המעצר הסמוך.
כיום הלוחמים בשטחים אינם מאומנים להתמודד עם הפגנות ואוכלוסייה אזרחית. יש לציין באותה הנשימה כי ההירתמות של החיילים להתמודד עם מצבים אלו ראויה להערכה. גם הלוחמים הכי בעייתיים והכי פחות ממושמעים מפגינים שיקול דעת ואיפוק, ועושים כמיטב יכולתם לסיים את האירועים עם מינימום פגיעה לכוחותינו, למפגינים ולתדמית המדינה. מדי שבוע מסתיימות עשרות הפגנות והפרות סדר בלי שתשמעו עליהן. מדי פעם, כשאחד החיילים טועה, הוא יקבל פרסום בתקשורת שלא יבייש שר או ראש ממשלה.
ניקח לדוגמה את סגן-אלוף שלום אייזנר. אחי הגדול מכיר את אייזנר היטב מתקופת שירותו הצבאי, והוא מספר על קצין מוערך, שסיכן את חייו אינספור פעמים במהלך שירותו למען אחיו לנשק ולמען עמידה במשימתו. לוחם בדם. והנה, אייזנר ניצב מול עשרות מפגינים שחסמו כביש ראשי בישראל, ולו - בתור מפקד הגזרה - אין סמכות לעשות דבר בנושא, אין לו אפילו סמכות לאזוק אותם. אני לא מצדיק את מכת הנשק שאייזנר החטיף למפגין הדני, אבל אני מבין לחלוטין את תחושת חוסר האונים שלו. מיד לאחר שהסרטון הקצר פורסם ברשת, התפוגגה כל תרומתו לביטחון המדינה כלא הייתה, ומקצין מוערך עם עתיד מזהיר הוא הפך ל"חייל שהביא מכת נשק לדני".
מקווה שלא אטעה
ולמרות הדברים האלו, לא תשמעו אף חייל מהפלוגה שלי מתלונן. הם מבינים את המורכבות. הם יודעים שהם לא משרתים כדי להשוויץ לחברים שלהם, אלא כדי למלא כל משימה שמדינת ישראל תיתן להם, גם אם האמצעים הניתנים להם מוגבלים מאוד. גם אני יכול לספר לכם שאמשיך ללכת למילואים, ואעודד כל אדם שאני מכיר ללכת לקרבי ולתת מעצמו למען ביטחון המדינה שלנו. אבל אני מקווה מאוד שאני לא אטעה כשאהיה בתעסוקה מבצעית. הוראות הפתיחה באש הופכות למחמירות יותר, נותנות פחות מענה לבעיה, והתחושה הרווחת היא שהגיבוי והסובלנות מצד הדרגים הבכירים בצבא, התקשורת והעם הולכת ופוחתת.
לדעתי, הפתרון למצב אבסורדי זה הוא מצד אחד להגדיל את הסמכויות של הלוחמים באיו"ש, ומצד שני לתגבר את נוכחות מג"ב. לוחמי מג"ב עוברים הכשרה שעוסקת בדיוק בתחום הזה - פיזור הפגנות ומעצר של מפרי סדר, ויש להם סמכות של שוטרים בכל הנוגע לסמכויות מעצר ועיכוב לחקירה. כך, הלוחמים ירגישו חסרי אונים פחות ויוכלו לפעול במצבים כאלו ללא חשש. הגידול במספר המג"בניקים יאפשר להם להיות זמינים יותר וגמישים לטיפול באירועים כאלו. ברגע שניתן לחיילים ולשוטרים באיו"ש את הסמכות והגיבוי הנדרשים לצורך מילוי תפקידם, נרוויח שקט, הרתעה וביטחון.
בינתיים, עלינו לחזק את ידיהם של הלוחמים היקרים באיו"ש, שעובדים יומם ולילה ומקריבים מעצמם כדי לתת לנו ביטחון, גם במצבים המורכבים שאליהם לא הוכשרו. עלינו להראות להם שאנחנו סומכים עליהם, ולגבות אותם גם כאשר הם טועים.
יוסי שירת ארבע שנים וחצי בתור לוחם ומפקד באחת מחטיבות החי"ר, מתוכם שירת במצטבר כשנה וחצי ביהודה ושומרון.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
