כשרבין גירש את הנייה ובכירי חמאס. השבוע לפני

כשעיניהם מכוסות, ידיהם כפותות ותוך שהם מקללים את חיילי צה"ל גורשו ב-17 בדצמבר 1992 בשעת לילה 415 אנשי חמאס מרצועת עזה ויהודה ושומרון ללבנון. הצלב האדום מיהר להקים באותו לילה מחנה אוהלים שבו שוכנו. בין המגורשים מי שמכהן כיום כראש ממשלת חמאס ברצועת עזה, איסמעיל הנייה, ובכירי התנועה מחמוד א-זהאר ו עזיז דוויק. כעבור כשנה הם הוחזרו לשטחים.

• השבוע לפני - כל הכתבות
  

כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet

הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet

כמה ימים לפני כן נחטף שוטר מג"ב, רס"ר ניסים טולדנו מלוד, בזמן שעשה את דרכו לעבודתו במטה משמר הגבול בעיר. כמה שעות לאחר החטיפה נכנסו שני רעולי פנים לבניין הצלב האדום ברמאללה והשאירו מכתב ובו דרשו לשחרר תמורת טולדנו את מנהיג חמאס השייח אחמד יאסין. אחרת, איימו, הם יוציאו את השוטר להורג.

(צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)

(צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)

כוחות הביטחון ערכו חיפושים מבית לבית אחר בגדה אחר טולדנו ועצרו אנשי חמאס. לאחר יומיים של חיפושים אבדו התקוות. גופתו של טולדנו נמצאה בוואדי ליד כפר אדומים, ידיו ורגליו היו כפותות. בתגובה מהירה נעצרו 1,129 פעילי חמאס בשטחים. בנוסף לא-זהאר והנייה, נעצר גם עבד אל-עזיז רנטיסי, מנהיג חמאס שחוסל באפריל 2004 בתקיפת חיל האוויר ברצועה.

ממשלתו של יצחק רבין דנה בגירוש. "לא נוכל לעבור לסדר היום בעקבות סדרת מעשי הרצח שביצע החמאס", אמר רבין לשרים, כפי שדווח ב"ידיעות אחרונות". הוא נמנע מלתאר את הגירוש כתרופת פלא שתביע מזור לטרור הרצחני של חמאס, אולם הדגיש כי זו "החלופה האפקטיבית ביותר".

גם שרי מרצ תמכו בהחלטה לגרש את מנהיגי חמאס. השרה שולמית אלוני אמרה אז כי במשך שנים התנגדה באופן עקרוני לגרושים מהשטחים, אבל היא מבחינה בין חמאס לאש"ף. "חמאס רואה בפעולות הרצח שהוא מבצע אידיאולוגיה ולכן יש לפגוע בשורשיו", הסבירה. בסופו של דבר כל השרים תמכו בהחלטה, פרט לשר המשפטים דוד ליבאי שנמנע.

במהלך הישיבה התקוממו שרי מרצ על כך שלא נמסר להם מראש את מי מתכוונים לגרש. "אמרו לנו שהמצב הביטחוני חמור. שיש מידע על חוליות שעומדות לבצע פיגועים ובסוף גירשו מורים ומנהיגים רוחניים", טענו שרים במפלגה.

העולם ראה: אנשי חמאס צועדים במעילים של צה"ל

הדרמה עברה לבג"ץ, בעקבות עתירה נגד הגירוש. בשעת לילה מאוחרת, כשאנשי חמאס היו בדרכם לגבול לבנון, הוציא השופט אהרן ברק צו מניעה זמני. רק ב-18:30 בערב התקבלה ההחלטה. נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, אמר כי ברוב של חמישה שופטים נגד שניים הוחלט לבטל את צווי המניעה.

מי שלא שותפה בדיונים הייתה פרקליט המדינה דורית ביניש. במשרד המשפטים אמרו אז כי אי שיתופה של ביניש בדיונים נבע מכך שהביעה בעבר את הסתייגותה מצעד הגירוש, ואילו הייתה שותפה לצעדים שננקטו הייתה דורשת לעצור את התהליך. מי שייצג את הממשלה בדיון היה בסופו של דבר היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש.

אחרי הגירוש פורסמו בעולם תמונותיהם של מגורשי חמאס, עוטים מעילים שסיפק להם צה"ל, צועדים בקטע שבין רצועת הביטחון לשטח המוחזק על-ידי צבא לבנון. מועצת הביטחון של האו"ם מיהרה לגנות את המעשה וקראה להחזיר מיד את המגורשים. "בטח לא חשבתי שמועצת הביטחון תמחא לי כף", אמר רבין לאחר הגינוי. "צריך היה להחליט במה בוחרים - אם ללכת לשלום או לתת לחמאס להרים ראש".

במערכת הביטחון אמרו לאחר הגירוש כי הם ציפו להכול, פרט לדבר אחד. גורמי ביטחון בכירים צוטטו ב"ידיעות אחרונות": "ציפינו שייתכן מצב שבו ממשלת לבנון לא תהיה מוכנה לקבל אותם. צפינו גם את הגינוי באו"ם ואולי אפילו סנקציות אחרות. מה שלא ציפינו הוא שהם יהפכו לכוכבי טלוויזיה".

כשהארץ הוצפה

באמצע דצמבר 1951 פקדה סופה את המדינה. "ידיעות אחרונות" דיווח כי נזקים עצומים וסבל רב נגרמו לאלפים מתושבי המעברות. "מצב חירום" הוכרז באזורי הדרום, השרון והשומרון שם היו מרוכזות הרבה מעברות ולא מעט אזרחים גויסו כתגבורת למשטרה שנחלצה לעזרת העולים החדשים. אנשי הסוכנות עשו מאמצים נואשים לספק אוהלים חדשים למעברות שנפגעו בסופה, אלא שבשל שביתת ימאים הציוד הנחוץ התעכב בקפריסין.

במעברת סאקיה התמוטטו עשרות אוהלים ובמעברת חיריה הסמוכה היה צורך לפנות כ-150 ילדים. במעברת רמת השרון ניצבו השוטרים בגשם הסוחף ובטוריות חפרו תעלות מוצא למי הגשמים שנקוו במעברה. במעברת ג'ליל התמוטטו בניינים זמניים ואחד התושבים נפצע קל. ביפו כמה בתים התמוטטו ובראש העין הועפו גגות בתים, שבנייתם הסתיימה רק כמה חודשים קודם לכן.

גם באזור ירושלים הגשמים העזים פגעו במעברות. סבל וייסורים היו מנת חלקם של שוכני המעברות ודרי קומות המרתף בשכונות ירושלים והפרוזדור. הכבאים הוזעקו לשאוב מים מדירות מרתף בבירה ב-20 מקרים. כוס הסבל עברה במלואה על מעברת מקום חיים, שם התמוטטו ארבעה צריפים ו-20 מבנים טרומיים נוספים הועפו באוויר.

ראש הממשלה עוזב את העיר

בימינו, תוכלו לדמיין איש ציבור שעוזב את מרכז הארץ או ירושלים ועובר לגור בגליל או בנגב? בדצמבר 1953 זה קרה. "שלום לך תל אביב, הלוואי ובניך ילכו אחריי ליישב הנגב", אמר ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שנפרד מביתו במשך עשרות שנים ועבר להתגורר בשדה בוקר.

ביומה האחרון בתל אביב התעוררו בני משפחת בן-גוריון ב-6:00 בבוקר ולאחר שתיית ספל קפה, ניגשו להשלמת אריזת המזוודות. ב"ידיעות אחרונות" תואר עוד כי חצי שעה לאחר מכן "יצאה פולה בן-גוריון לבושה מעיל פרווה מעל לפיז'מה וביקשה משני השוטרים שעוד ניצבו בחוץ להיכנס ולסייע בטלטול המזוודות הכבדות".

ב-7:00 הגיע לבית בשדרות קק"ל 17 (היום שדרות בן-גוריון) אשה שעזרה לפולה באריזת שלוש המזוודות האחרונות. ב-7:15 יצאה "מכונית טנדר" עמוסת ספרים "כחלוץ לפני המחנה" לשדה בוקר. בארגזי הספרים, פורסם אז, נראו גם גיליונות "לאשה". כעבור שעה יצאה השיירה דרומה, לא לפני שאשת ראש הממשלה העניקה מתנה לשוטרים שאבטחו אותה.

בן-גוריון, שהתפטר זמן קצר קודם לכן מראשות הממשלה, ועדיין כיהן בתפקיד מפני שטרם מונה לו מחליף, הצהיר ביומו הראשון כתושב הנגב: "עלינו לבטל את המנהגים הברבריים של לחיצת ידיים ועניבת עניבות".

שליח "ידיעות אחרונות" לשדה בוקר, זאב אלתגר, תיאר את הארוחה הראשונה של ראש הממשלה בחדר האוכל של הקיבוץ. "תמיד אוכלים כאן בשר?", התעניין בן-גוריון. אחד משכניו לשולחן ענה: "לא, אבל אתמול חלתה אחת העזים והיה הכרח לשחוט אותה". חברי הקיבוץ אמרו לחבר החדש כי מחלתה של העז הייתה אמיתית ולא "דיפלומטית".

בזמן הארוחה הבחינה פולה כי לא כל הסועדים משתמשים בסכינים. "מי שאין לו סכין יכול לקבל אחת משלי", היא הכריזה בקול. "הבאנו עמנו הרבה סכינים מיותרות". הטבחית הייתה מרוצה: "הוא כמו אחד משלנו". ומה אמר דוד בן-גוריון בתום הסעודה? "זה מכבר לא נהניתי כל כך מארוחה". הוא פנה לכתב ותהה: "עוד כמה זמן תוסיף לעקוב אחרי?"

מזג האוויר, על-פי התיאור, היה אז קר במיוחד. עננים כיסו את עין השמיים. בן-גוריון, שחבש על ראשו כובע גרב שקיבל במתנה בירושלים מטדי קולק, סקר את האופק ושאל: "מה הודיע היום הרדיו על מזג האוויר?". אחרי שקיבל תשובה לא מדויקת הוא ביקש: "יש לדקדק יותר במסירת תחזית מזג האוויר".

יש מספיק נייר טואלט לכולם

בימי שביתת האחיות, נזכיר שלפני 59 שנים, באמצע דצמבר 1953 היו אלה הרופאים בבתי החולים הממשלתיים שדרשו 350 לירות לחודש. העילה הרשמית לתביעת הרופאים הייתה עמדת קופת החולים וסירובה לקבל את המלצות הוועדה הציבורית,

 בדבר שכר אחיד לרופאים במוסדות ממשלתיים וציבוריים, שנתקבלו שנה קודם לכן על-ידי כל המוסדות הרפואיים. הרופאים אמרו כי רופא שעוסק גם בפרקטיקה פרטית - ינוכו 25% ממשכורתו הכללית.

ולסיום - פינת המודעה. בתחילת שנות ה-50' השוק השחור חגג וכדי להרגיע את האזרחים, פרסמו כמה חברות הודעה על כמות גדולה של גלילי נייר טואלט שהגיעה לארץ. מחיר כל גליל, שמכיל כ-600 דף בקירוב, עמד על 315 פרוטה כולל מס. "יש מלאי מספיק בארץ, אל תשלמו יותר", נכתב.